נתיב מאיר ו

שם הל' ו'

והיאך דין עיר הנדחת וכו' בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וכו' ואח"כ שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא וכו' והשיג הראב"ד א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל ונ"ל דכוונת הרמב"ם היא כך שיועיל התשובה שלא לדון אותם כעיר הנדחת אלא כיחידים שעבדו ע"ז כי עיר הנדחת איננה מה שעבדה כבר אלא דוקא שהנם עתה בגדר עובדו ע"ז וכיון שעשו תשובה אונם עתה עובדי ע"ז אלא שעבדו כבר ודנין אותם כיחידים שעבדו ע"ז ובסקילה וממונם פלט וגם הטף ונשום ניצולים. שם פ"ה הל' א'

המסית אחד מישראל וכו' ה"ז נסקל בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו' מיתתו בסקילה ע"כ ובזה הוא פלוגתא בסנהדרין פ"ט ת"ק ור"ש ת"ק סובר נביא שהדיח בסקילה ור"ש אומר בחנק ופסק כת"ק והקשה הלח"מ הא שם בדף צ' איתא פלוגתא ר"ח ורב המנונא במאי פליגי ר"ש ות"ק אבל תרווייהו מודו דבביטול מקצת דעכו"ם פליגי ר"ש ות"ק ולת"ק בסקילה וכיון דפסק כת"ק א"כ היה צריך להיות קיום מקצתו וביטול מקצת דעכו"ם בסקילה ובה' יסוה"ת פ"ט ה"ה כתב שהנביא אומר שה' צוהו שתעבד עכו"ם היום בלבד או בשעה זו בלבד וכו' ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכו' ויחנק אלמא דבחנק הוא כן הקשה הלח"מ ונ"ל דבה' ע"ז מיירי שהנביא מדיח שהסית לע"ז כמו שהביא בה' ב' ואחד האומר אמרה לי עכו"ם עבדוה או שאמר אמר לי ה' עבדו עכו"ם ה"ז נביא שהדיח היינו שהסית להם ביחוד לכן פסק כת"ק דמיתתו בסקילה דנביא שהדיח בסקילה אבל בה' יסוה"ת לא מיירי ממסית אלא בנביא שקר שאומר נבואת שקר שאומר שה' צוהו שתעבד עכו"ם היום בלבד וכו' ולא שאומר שה' צוהו עבדו וכו' או עבדוה ביחוד להם לכן לא היה מסית אלא רק נביא שקר ומיתתו בחנק וניחא פסקי רבינו ולא סתרי אהדדי. שם פ"ז הל' ט"ו

הקריבום לפניה נעשו תקרובות ואע"פ שחזר והוציאום הרי אלו אסורין לעולם וכו' אסור בהנאה מן התורה וכו' ע"כ ויש להסתפק אי מקריב נדבר שהיא ע"ז ולדבר שאינו ע"ז אי הוה דין תקרובות עכו"ם על הדבר אי לא ומקום הספק הוא אי הוה יחוד לע"ז על זה האופן כיון שמיוחד הדבר גם לדבר אחר שאינו ע"ז או דילמא ל"ש (וזה הספק והא רק לפירוש הב"י בשיטת הרמב"ם ולשיטת רש"י ותוס' ע"ז שם דהר אינו ע"ז ואפילו אם מכוין לעבוד להר אינו נעשה תקרובות עכו"ם) ונ"ל דאיתא בע"ז מ"ה מחלוקת ת"ק ור"י אי ציפוי כהר או אינו כהר ונאסר ופסק הרמב"ם בפ"ח ה' ז' מה' ע"ז דציפוי הר אסור בהנאה כת"ק ופירשו תוס' שם ובחולין מ' דמיירי שעובדים הציפוי ולכן אסור הציפוי לת"ק. ואיתא בחולין מ' השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה ופריך פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהו השוחט לשם הרים וכו' הרי אלו זבחו מתים אמר אביי ל"ק הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דלהר אינה אסורה בהנאה אלא דוקא דאמר לגדא דהר ומזה נוכל לפשוט הספק דאי נימא דאי מקריב לע"ז ולדבר שאינו ע"ז מיקרי ג"כ תקרובות עכו"ם אמאי צריך לאוקמא דוקא דאמר לגדא דהר נוקמא דאמר להר אך להר יש ציפוי והציפוי הוא ע"ז ג"כ ומקריב להר וציפוי ביחד אז הוה תקרובות עכו"ם ולימא הא דיש ציפוי להר לכן הוה זבחי מתים דמסתמא עובד להר וציפויו ביחד והא דאין ציפוי להר ולכן לא הוה זבחי מתים או נימא הא דשוחט להר וציפוי והא דשוחט להר דוקא אלא מוכח דלא מיקרי תקרובות עכו"ם כה"ג אי שוחט לע"ז ולדבר שאינו ע"ז דלא הוה יחוד גמור לע"ז בכה"ג ולפי דאמרינן דתקרובות עכו"ם הוה משום שמיחד לע"ז יתבאר היטב מה דלכאורה תמוה דהשוחט ע"מ לזרוק דמה לעכו"ם דלר"ל מותרת אף דהוא חייב מיתה כדאיתא סנהדרין ס"א