נתיב מאיר סד

מותרין שאין קדושתו בידי אדם וכו' דהיינו אף דבבכור נמי קדושת קדשים קלים מ"מ לא הוה דבר הנדור כיון שקדושתו אין בא בידי אדם ובז"נ דאין סתירה ממעשר בהמה לחלת אהרן ותרומתו. וגם לא קשה ממה שכתב בחטאת וכו' שרק משלים את הכלל מה שכתב בחטאת ואשם וכו' ומבאר מה הוא דבר הנדור. שם פרק א' הל' ט"ו

היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור. אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה"ז אסור ואם לאחר זריקת דמים ה"ז מותר עכ"ל והשיג הראב"ד אין הדברים מחוורים וכו' דלר' יהודה שהוא מתיר מתפיס בבכור מפני שאינו קדוש בידי אדם אפינו קודם זריקה ואי כר' יעקב הואיל ומצוה להקדשו כנד הוא אפילו אחר זריקה נמי דהא מעיקרו מתפיס הוא וכו' עכ"ל ונ"ל דהנה שם בנדרים יג. הביא הר"ן בשם הרמב"ן דהאיבעיא או בעיקרו מתפיס או בהיתרא מתפיס איפשטא דבהיתרא קא מתפיס מדמסקינן בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דבסיפא מתפיס ונא בקמא בין לקולא בין לחומרא דהא קתני התם הותר האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר ואי כולהו בקמא מתפסי אין ההיתר נמשך אלא לו לבדו כדמוכח התם אלמא דסיפא במתפיס דהיינו בהיתרא עכ"ל ולכאורא יקשה לרבינו דפוסק דבעיקרו קא מתפיס מהסוגיא דמו שאמר ונ"ל דשיטת רבינו הוא כך דהאיבעיא דגמרא אם בעיקרו וכו' הוא דוקא אם עתה הוא היתר לכן מספקא ליה כיון שנדר וחפץ לאסור אם משמע ליה הלשון דבעיקרו מתפיס שהיה אסור אבל אם עתה ג"כ אסור בודאי משמעות לשונו שהוא מתפיס בדהשתא ולכן ניחא דאין ראיה מנזיר כיון שעתה ג"כ אסור בודאי בדהשתא מתפיס אך ספיקת הגמרא היה היכא דהשתא מותר ובזה פוסק רבינו דבעיקרו קא מתפיס ולפיז"נ קושית הראב"ד דלכאורא צריך להבין סברת הפלוגתא בגמרא דחד אמר כיון דמצוה להקדישו הוה דבר הנדור וחד סובר דדבר האסור הוא כיון דאי לא קדיש מי לא מוקדש (נדרים יג.) ובאיזה סברא פליגי ונראה דמאן דסבר כיון דמצוה להקדישו הוה דבר הנדור סברתו הוא משום דמיתוספות קדושה בקדושת פיו ולכן הוה דבר הנדור ואידך סובר כיון דלא נתחדשה קדושת קרבן בהקדישו כיון שיכול להקרוב גם בלא הקדשו לכן לא הוה דבר הנדור ע"י הקדשו ולפז"נ די"ל דבבכור איכא שני קדושות קדושתו מרחם שהוא דבר האסור וקדושת פה דאח"כ הוה דבר הנדור (דהלכתא כהאי מ"ד) ולכן לפני זריקת דמים אסור דבודאי בדהשתא קא מתפיס כיון דעתה ג"כ אסור ועתה יש עליו ג"כ קדושת פה ודבר הנדור הוא דלא שייך לאמר בעיקרו קא מתפיס ועיקרו הוא קדושתו מרחם ודבר האסור הוא דז"א כדביארנו דאימתי שייך בעיקרו וכו' אם עתה הוא מותר אבל לא אם אסור ג"כ עתה כהנ"ל. אבל לאחר זריקת דמים ה"ז מותר דעתה הוא הותר וליכא דבר הנדור וא"ת בעיקרו מתפיס דקודם זריקה דז"א דעיקרו דבר האסור הוא דקדושת בכור מרחם הוא ומה דאמרינן שם בגמרא יג. דמאית בשר בכור קמיה ואמר זה כזה ותנאי היא אי בעיקרו מתפיס וכו' אלמא דגם בבכור שייך בעיקרו אך ז"א דהוא רק להס"ד דאי הוה איסור נדור על הדבר שעה אחת הוא שייך בעיקרו קא מתפיס אבל לפי המסקנא דמשני לא דכו"ע וכו' ומוקמא המחלוקת בלפני זריקה אבל לאחר זריקה יהא מותר משום דלא שייך בעיקרו קא מתפיס פי שביארנו משום דעתה הוא היתר ועיקרו הוא אסור מלידה ומ"מ קודם זריקה אסור משום דאיכא איסור נדור עתה וכר' יעקב כיון דמצוה להקדישו וכו' וניחא שיטת הרמב"ם. שם פרק א' הל' י"ח

האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו' ה"ז כמו שאמר לו כל מה שאוכל עמך והא קרבן שהוא אסור ובהלכה כ' כתב חולין שלא אוכל לך ה"ז מותר ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל א"א זה המחבר מזכי שטרי לבי תרי הוא למעלה פוסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפיכך לא חולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין אלא קרבן והכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר ומוקים לה בגמ' כר"מ דאע"ג דאיכא למשמע מה שלא אוכל