נתיב מאיר סב

דכוונת רבינו הוא כך אבל לא ישחוט בכלי וכו' ואפילו אם חישב לשפוך אח"כ את הדם לעפר תיתוח ויכסה עפר למעלה נמי לא ישחוט בכלי וכו' כיון דשני דינין עפר של מטה ועפר של מעלה ומסתבר דעפר של מטה הוא דין של קודם שחיטה דהיינו שלא ישחוט אלא אם יש עפר תיתוח למטה ואחר שחיטה מתחיל הדין של עפר למעלה והדין של עפר למטה איננו לאחר שחיטה, וזהו משמיענו רבינו אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר דהיינו אפילו אם חישב שישפוך אח"כ הדם על עפר תיתוח ויכסה מלמעלה נמי לא ישחוט דיחסור לו המצוה של עפר למטה שישנה רק בשעת שחיטה ולא אח"כ ולפהנל"נ שיטת רבינו שא"צ גרירה בדם הניתז וכן ה"ג והסמ"ג לא הביאו דין גרירה משום דלא מהני מידי אם אחר שחיטה יגרור כיון שלא שחט בעפר תיתוח ממילא אין לו המצוה של עפר למטה דלאחר שחיטה ליכא החיוב של עפר למטה אלא רק החיוב של עפר למעלה אך יקשה מהסוגיא דחולין פ"ג:

דאמרו שם דגריד ומכסי ליה ונ"ל דשם אמרינן יצאו קדשי מזבח דמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי מר בר רב אשי אמר א"ק חיה או עוף מה חיה אונו קדוש אף עוף אינו קדוש (אבל מה שקדוש אינו חייב בכיסוי) וצריך להבין מדוע אינו רוצה לומר מר בר וכו' הטעם הקודם ובמאי פליגי ונ"ל די"ל שבזה פליגי שהס"ד סובר שבין כיסוי למעלה ולמטה הוא דין אחד ומצוה אחת לכן שייך גרירה ומועיל גרירה אח"כ וממילא ממעט הקדש מטעם מחוסר גרירה אבל מר בר רב אשי סובר דשתי מצות הן לכן לא נוכל למעט הקדש מטעם מחוסר גרירה כיון דא"צ גרירה ואין מועיל גרירה אח"כ וא"כ היה צריך להיות בהקדש הדין של עפר מלמעלה לכן אמר מר בר רב אשו דממעט מהאי קרא הקדש חיה וכו' מה חיה אינו קדוש וכו' וממעט הקדש ורבינו פוסק כמסקנת הגמרא דהיינו כמר בר רב אשי ששתי מצות הן עפר שלמטה ועפר שלמעלה. ועפר שלמטה אין שייך אחר שחיטה ולכן אין מועיל גרירה אח"כ ולכן פסק דדם הניתז וכו' א"צ גרירה ובז"נ קושית תוס' שם ד"ה שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות שהקשו תוס' ליגרריה ולכסוה ובז"נ כיון דשתי מצות הן העפר למטה הוא חיוב דוקא קודם שחיטה ולא אח"כ דאח"כ הוא רק איוב דעפר למענה ממילא לא שייך גרירה עתה ולכן כתבה הברייתא סתם חייב לכסות ובז"נ קושית הרא"ש פ"ק דביצה סימן י"ב. דהקשה מדוע אין שוחטין כוי ביו"ט ויקבל הדם בכלי וישמור עד הערב ויכסנו ותירץ הרא"ש דאין שוחטין לתוך הכלים ולפהנל"נ בלא זה דדין הכסוי שלמטה יחסר מ"מ אפילו אם ישחוט בכלי דדין כיסוי שלמטה הוה שלא ישחוט אלא בעפר תיתוח ולכן אין שוחטין ביו"ט כו' ול"ל דכוונת הרא"ש שישחוט בכלי שיש עפר שם ואח"כ יכסה למעלה דז"א דכתב דאין שוחטין לתוך כלים ואי דאיתא עפר בתוך הכלי הא אז מותר לשחוט בתוך כלי דאיתא ביו"ד סימן י"א סעיף ג' ואם יש בכלי עפר מותר לשחוט בתוכו ואי יקשה ס"ס נשרי ע"י נתינת מעט עפר בכלי ז"א דכתב הדרישה שגם בזה יש חשש לפני הרואה שיאמר שלקח עפר לכסות בו ויבוא להתיר חלבו כ"כ הדרישה ועיין בש"ך יו"ד סימן כ"ח סק"י. הל' שבועות. פרק ו' הל' ט'

כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה או למי שימול את בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד ה"ז נשאל לחכם וכו' ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו ונוטל שכרו וכו' עכ"ל והשיג הראב"ד וז"ל א"א יש וכו' ויש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא והנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו. אבל ודאי אם הוא צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במלאכתו לא יוכל למול להם ולשחוט ודאי יתירו לו את נדרו ויפרנסוהו מפני חסרון המצוה וכו' ובנוסחא אחרת מזאת ההשגה מסיק בסופו וז"ל עכ"ז (פירש אפילו אם לא יוכל לחיות בלא נטילת שכר) אין דעתו נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו להיות להם מלמד או לבקש להם מלמד מומחה ע"כ (וא"כ אין יכולים להתיר לו שבועתו) לכן לומד הראב"ד שהגמרא מיירי לא שנדר המלמד אלא בני העיר נדרו שלא יהנה המלמד מנכסיהם והוא לא היה רוצה ללמד אלא בשכר וכשראו שלא מצאו מלמד יפה כמוהו התיר להם אמימר את נדרם שאמרו אלו היינו יודעים שלא נמצא כמוהו בשום שכר לא היינו נודרים וכו' עכ"ל עיי"ש וכתב הרדב"ז על השגת הראב"ד שימול להם בחנם וכו' כתב וכי עבדם הוא שיכולין לכופו שיעשה להם מצות אנו בחנם. ועוד אפילו רוצה