נתיב מאיר סא

על הרמב"ם כי בפ"א מ"ה פסומ"ה ה. ב. כתב דפר כה"ג ביו"כ אע"פ שנאמר ושחט אהרן אם שחט זר כשרה ע"כ ויקשה אם חייב משום שבת בזר ששחט בשבת וה"ה משום יו"כ אם שחט ביו"כ ולפי מה שהבאנו לעול שיטת הרמב"ם דאם שחט במזיד בשבת שחיטתו פסולה וה"ה ביו"כ במזיד שחיטתו פסולה שכן משמע שם בהדיא. וא"כ בפר של אהרון אם שחט זר אמאי כשרה הא נעשה מומר בתחלת השחיטה ודוחק לאמר שמיירי רבינו בשוגג דוקא דא"כ היה לו לפרש כמו שמפרש בה' שחיטה פ"א ה. כט. שמיירי בשוגג דוקא. אלא מוכח ששיטת הרמב"ם דבדבר שזר כשר הוא ככהן לענין חיוב שבת ואינו חייב משום שבת וצ"ע אך כעין זה מצאנו לענין חלל שעשה עבודה בשבת אם חייב בעד חילול שבת מצאנו מחלוקת בתוס' קידושין יב: ד"ה אם כתבו וי"מ אם הקלנו בשבויה משום דליכא אלא איסור לאו דזונה נקל בא"א דאיכא איסור מותה ולא נהירא שהרי בשבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה במזבח בשבת ובזה יש חיוב מיתה. וכאן נמי עבודתו כשרה לכו"ע דאימתי ועבוד אם לא נודע ואם לא נודע עבודתו כשרה לכו"ע ומ"מ חייב לענין שבת ולפי דברי היש סדר למשנה שכתב ששיטת רש"י אם שוחט זר בשבת חייב לענין שבת אף ששחיטת זר כשרה אלמא דזר אף לענין שחיטה אינו ככהן. דבכהן איכא עליו החיוב והמצוה לשחוט אבל זר לא ולפז"נ דהובא במדרש רבה פ' אחרי תני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל וכו' והקשה שם הידי משה ואמאי נקט והכהן שוחט והא שחיטה בזר כשרה ועיי"ש בתירוצו ולפהנ"ל ניחא דמשמיענו המדרש אף דשחיטת זר כשרה מ"מ המצוה וחיוב איכא לכהן לשחוט דמה דמצינו בזבחים לב. דזר שוחט לכתחלה מ"מ זה יהא לענין הכשר קרבן אבל לענין מצוה המצוה מוטלת על הכהן ולא בזר ולכן אם זר שוחט בשבת חיוב לענין שבת אף שלכאורא משמע מרש"י פסחים ז: דמצות שחיטת הקרבן מוטל על הבעלים (וכן מצאתי לאחד מהמחברים שהביא ראיה זו) אך ז"א דמשכחת אם הבעלים לא יוכלו בעצמם לשחוט לא ישלחו ישראל אחר לשחוט אלא הכהן. ועוד הרש"ש כתב שם בכוונת רש"י דנצטוו הבעלים רק להשתדל אודות שחיטת הקרבן אם ע"י עצמו או לשליח אחר ע"כ והכוונה שהבעלים מצווים להשתדל שישחט הקרבן אך עצם פעולת השחיטה אינה מונחת עליהם אך המצוה של פעולת השחיטה מונחת על הכהן וניחא דברי המדרש. שם פרק י"ד הל' ח'

דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות ע"כ ומדלא הזכור מגרירה משמע שא"צ לגרר אלא מכסה במקומו בדם הניתז ובלח"מ שם ה. יד. תמה על מה שכתב הכל בו בשם ר"מ דדם הניתז ושעל הסכין חיוב לכסות ואינו צריך לגררו אלא מכסהו במקומו וזהו היפך מסוגיא דחולין פג: דשם אמרו בגריד ליה ומכסו ע"כ ויקשה גם לרבינו מסוגיא הנ"ל ונ"ל דהנה תוס' שם ד"ה שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות תימא ליגררה וליכסה וכן בהמה ואח"כ חיה לגרריה ולכסיה כדם הניתז ושעל הסכין עכ"ל ועל קושיא הראשונה י"ל כוון שדם בהמה למעלה הוה אונה מגולה דהוה ככסהו הרוח ופטור אך קושיא השניה יקשה ונ"ל דהנה כאן בה' יד. כתב הרמב"ם השוחט צריך ליתן עפר למטה ואח"כ ישחוט בו ואח"כ יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלים ויכסה בעפר ע"כ ואינו מובן מה דמסיים אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר כי הדין של אין שוחטין בכלים כבר כתב בפ"ב הל' ה. מה"ש ואין כאן מקומם. ובנוגע לכיסוי זהו מובן מלעיל שלא ישחוט בכלי ויכסה בעפר דיהא רק למענה עפר ולא למטה ואמאי צריך נחזור מה שמובן מלעיל ונ"ל דלכאורה יש לחקור איך הוא הדין של כיסוי מלמטה ומלמעלה אי מצוה אחת היא או שתי מצות הן מצות כיסוי למטה ומצות כיסוי למעלה ויש להביא ראיה ששתי מצות הן דאמרינן בחולין פז. ושפך וכסה מי ששפך יכסה שמצות כיסוי על השוחט ואמאי צריך קרא ע"ז תיפוק ליה דהוא קודם כיון שהוא שחט בעפר תיתוח דלשיטת תוס' לא בעי הזמנה אפילו בפה אם איכא עפר תיתוח (והכ"מ כתב שזאת הוא שיטת רבינו) נמצא אם שחט בעפר תיתוח או אם הזמין בפה (למ"ד דצריך) א"כ כבר התחיל במצות כיסוי שלמטה וכל המתחיל במצוה אומרים לו גמור. ואם אינו גומר למדנו מיהודה שגורר וכו' ודוחק לאמר שהוא רק מדרבנן כיון שלמדנו מיהודה אלא מוכח ששתי מצות הן ולכן לא נקרא מתחיל במצוה ולכן צריך קרא דמי ששחט יכסה וכיון ששתי מצות הן ממילא ניחא הרמב"ם דכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר וכתבנו לעיל שאינו מובן אמאי צריך לחזור ממה שמובן מלעיל ולפז"נ י