נתיב מאיר נט

הוא דווקא דאיכא עקולי ופשורי שהם מעמידים הספינה ולכן אין לתלות ברוב הסביבות שהם עכו"ם אלא בעיר הזאת שהוא קרובה לה אבל אי ליכא עקולי ופשורי הא קי"ל כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ותליין ברוב הסביבות שהם עכו"ם וכו' וצ"ע ונ"ל דאיתא בבכורות יט:

הלוקח בהמה מן העכו"ם ואינו וידע אם ביכרה או לא ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה לכהן מכאן ואילך ספק ופריך מכאן ואילך ספק נימא רוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי ילדה ומשני רבא דר"י סובר כר"מ דחייש למיעוטא רבינא אמר אפ"ת כרבנן כו אמרו רבנן הולכין אחר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל ברובא דתלי במעשה לא ע"כ וא"כ לכאורא יקשה לרבינא דאמר דרובא דתלי במעשה לא מהני א"כ איך נתלה שהוא יין נסך מטעם רוב עכו"ם הא תלו במעשה דעכו"ם מנסכין לע"ז וכרוב זה לא מהני וקרוב הוה לעיר ישראל וא"כ אמאי צריך בגמרא לאוקמא דוקא בעקולי ופשורי ובז"נ דמשמע שם דלרבינא דוקא רובא דתלי במעשה לא מהני אבל לרבא דמוקי כר"מ לא יסבור החילוק בין רובא דתלי במעשה או לא ומהני בכל אופן ובז"נ דסוגיא דב"ב אזלא אליבא דרבא דרובא דתלי במעשה נמי מהני ולכן צריך לאוקמא דוקא בעקולי ופשורי אבל אי ליכא עקולי ופשורי הא קי"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אבל אליבא דדינא דפסקינן כרבינא דרובא דתליא במעשה לא מהני ולכן לא הביא רבינו אוקימתא דעקולי ופשורי וכנגד עיר שרובה ישראל מותרת אפילו בלא עקולי וכו' דל"א בתר רוב עכו"ם כיון דתליא במעשה ורע"א בתשובה קס"ב כתב דשיטת הרמב"ם דרובא דתליא במעשה דלא מהני הוא מד"א) וכן הביא הרמב"ן בקידושין בשמעתתא דסבלונות דרובא דתליא במעשה לא וא"ל דיהא אסור משום חשש סתם יינם שגם זה אסור בהנאה. וזה לא תליא במעשה ניסוך אך ז"א דסתם יינם גזרו משום יין נסך (פי"א ה' ב' מ"ה מא"ס) וכיון דמשום יין נסך מותרת כה"ג לא שייך לגזור בסתם יינם ולפהנל"נ בפ"י ה' מ"ג מה' מא"ס חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה מותרת בשתייה ובהנייה שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו וכו' ע"כ והקשה הלח"מ הא הקשו תוס' שם ב"ב כד. ד"ה ואצנועי הא רובא דעלמא עכו"ם נינהו ויהא אסור מטעם יין סך ותירצו דרוב גנבי ישראל והקשה מדוע לא הזכיר רבינו הטעם דרוב גנבי ישראל ולפהנל"נ דלחוש משום יין נסך מטעם רוב עכו"ם א"צ למיחש אליבא דדינא כי הוא רובא דתליא במעשה הניסוך ולא מהני לרבינא ומיירי שקרוב לעיר שרובא ישראל נמצאת ובז"נ דהסוגיא דב"ב אזלא אליבא דרבא דרובא דתלי במעשה מהני ויקשה כנ"ל ולכן תירצו בתוס' דרוב גנבי ישראל הא לא"ה היה אסור בהנאה משום יין נסך מטעם רוב עכו"ם אבל אליבא דדינא דרובא דתליא במעשה לא מהני וליכא החשש של יין נסך ולכן לא הזכיר רבינו הטעם דרוב גנבי ישראל דבלא זה לא חיישינן משום יין נסך כהנ"ל ואי קשיא א"כ רוב עמי הארץ מעשרין אמאי חשוב רוב הא תליא במעשה. אך י"ל כיון דמחויב להפריש לא חשוב תליא במעשה ול"ד למה שכתב הרשב"א בחולין ט. גבי שחיטה עיי"ש אף דשם נמי מחויב מ"מ לא דמי דשם אינו בידו לגמרי ולכן חשוב שם רובא דתליא במעשה אבל כאן בידו להפריש. הל' שחיטה. הל' כט

השוחט ביום הכיפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאלו היה מזיד הוה מתחייב בנפשו וכו' שחיטתו כשרה ע"כ משמע הא במזיד שחיטתו אסורה וכן פירש בהדיא בפירוש המשניות שלו בחולין בפ"ק השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה וכו' ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה וכו' ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה וכו' דע שמתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת וכו' ע"כ ואי יקשה הא מקודם הוא מקלקל ז"א דמקלקל הוא ע"מ לתקן כן ביאר הר"ן דעת רבינו ולכן שחיטתו כשרה דוקא בשוגג אבל במזיד לא אך התוס' שם ד"ה השוחט הוכיחו דמתניתין מיירי אפילו במזיד מדפריך בגמרא שם טו. ונוקי במזיד ור"מ משמע אפילו במזיד שחיטתו כשרה ולכן פירשו בתוס' דבפעם אחד לא היה מומר וא"כ להרמב"ם יקשה מה שהוכיחו בתוס' שמתניתין מיירי אפילו במזיד ומ"מ שחיטתו כשרה (וכן הוא שיטת הרשב"א כהרמב"ם דאיתא חולין לט. השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז וכו' ר"ו אמר אסורה גמר חוץ מפנים ור"ל אמר מותרת והקשה הרשב"א וא"ת תיפוק ליה דשחיטת מומר הוא ע"כ אלמא דסובר כשיטת הרמב"ם דבפעם אחד נמי הוה מומר אך