נתיב מאיר נח

מצות פרוש בעלמא ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכו' ע"כ אלמא שאין אסור אלא מדרבנן ונ"ל דשיטת רבינו שהוא אסור מד"א לא כפירש"י משום דתוס' שם ד"ה אין הקשו וכיון דמד"א שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה ועיי"ש שתירוצם אינו מרווח כ"כ ומזה ילמוד הרמב"ם דאבר מדולדל אסור באכילה מד"א. אך מדוע ובאיזה גדר ולפי הנ"ל ניחא דהלימוד של אבר המדולדל מביא בגמרא ע"ג: שם ברייתא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר וכו' המדולדלין בבהמה וכו' ושחטן שהן אסורין ע"כ וא"כ ילמוד רבינו דגם שם הוה הגדר שאינו מועיל שחיטה לאבר המדולדל כמו באבר היוצא שג"כ שהלימוד שם מבשר בשדה וכו' והוה איסור שאינו זבוחה ולכן אסור מד"א ואין לוקין אך הגמרא של אין בהן אלא מצות פרוש וכו' או דילמד לא כפירש"י אלא הכוונה איסור עשה. או דאיתא שם רב יצחק אמר אכלו אינו לוקה וילמוד רבינו הכוונה שאיסור ד"א איכא אלא שאין לוקה ופליג אדר"י. ופסק כוותיה אך לענין אסור נבלה מועיל השחיטה וההסבר לזה י"ל דיש שני גדרים בשחיטה א' שמתיר בפועל וזה שייך לענין איסור שאינה זבוחה שיש עליה מחיים או נענין איסור אמה"ח שמתיר אפילו במפרכסת שאסור לבן נח מ"מ לישראל מותר ע"י שחיטה אבל לענין איסור נבילה לא שייך שמתיר כיון שמחיים ליכא איסור נבלה אלא דהוא בגדר זה דאם הבהמה מתה ע"י סיבות אחרות הוה איסור נבלה חל עליה אבל אם ע"ו שחוטה מתה אז אין חל עליה איסור נבלה. אבל השחיטה אינו בגדר מתיר ולכן ניחא נמי באבר המדולדל כיון שהחיות שלה ניטלה ע"ו שחיטה לכן אינו חל עליה איסור נבנה. אף שלא התירה השחיטה לאכילה וניחא וכן נמי במה שהשחיטה מועיל בטריפה נמי משום האי סברא. שם פרק ז' הל' ג'

השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר וכו' ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על הקרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת וכו' ע"כ וכתב המ"מ שקשה על רבינו מחולין צב: שליל חלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר חלבו מותר א"ר אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו (פירש"י דאמר טעון שחיטה) וכיון דלא מישתרי בשחיטת אמו לאו שליל הוא וכו' ולכן חלבו וגידו אסור ור"י לשיטתו דאמר שחיטת אמו מטהרתו ולכן חלבו וגידו מותר וא"כ כיון שרבינו פוסק דבן ט' חי א"צ שחיטה וא"כ היה צריך לפסוק דחלבו מותר ואמאי פוסק דחלבו אסור יעיי"ש ונ"ל דהא דשליל מותר מטעם כל אשר בבהמה תאכלו יש להסתפק אי דהוה הגד דא"צ שחיטה או דצריך שחיטה רק דשחיטת האם מהני לשליל והוה כאלו שחט לשליל עצמו ונראה די"ל דאיכא פלוגתא בזה דלקמן חולין קיג: אמרינן לשמואל חד גדי לרבות את השליל שהוא בשר לענין בשר בחלב ובדף קטז. אמרינן לר"ע שליל גדי מעליא הוא וא"צ ריבוי (ולכן ממעט בשר עוף) וי"ל דשמואל אליבא דרבנן (דאינו ממעט חיה ועוף) דצריך קרא לשליל סובר הא דשליל מותר בשחיטת אמו הוה הגדר דא"צ שחיטה משום כל אשר בבהמה וכו' ולא משום דמועיל שחיטת אמה ולכן הו"א דאינו בכלל בשר בהמה לענין בשר בחלב ולכן צריך קרא אבל אליבא דר"ע דאמרינן בגמרא דשליל א"צ קרא דגדי מעליא הוא והוה בהמה יסבור דשליל צריך שחיטה אלא דשחיטת האם מהני לשליל ולפז"נ דר' אושעיא דסובר דלמ"ד א"צ שחיטה לשליל חלבו מותר סובר דהא דשליל מותר הוה הגדר דא"צ שחוטה וא"כ לא הוה שליל בגדר בהמה ולכן חלבו מותר אבל אליבא דדינא דרבינו פוסק כר"ע בפ"ט מהל' מא"ס הל' ד. דבשר עוף בחלב הוא מדרבנן וא"כ שליל א"צ שום ריבוי דשליל הוה בהמה וא"כ מוכח דהותר השליל שא"צ שחיטה הוה הגדר דשחיטת האם מועיל לה כאלו נשחטה אבל לא בגדר דא"צ שחיטה וא"כ הוה בהמה וחלבו אסור ומ"מ א"צ שחיטה דשחיטת האם מועיל לה משום כל אשר בבהמה וכו' וניחא פסקי רבינו ולא סתרי אהדדי דלא תליא זב"ז. ומחותך מעובר שבמעיה ומותר באכילה ל"ק על זה, דדין הוא דמועיל שחיטה כיון שמונחת בפנים ונכללת עם העובר דגם אם חתך הטחול מבהמה גופא היה מותר אי לאו דאיכא קרא עיי"ש סט. שם פרק י"ב הל' כח

חבית שצפה בנהר אם נמצאת כנגד עור שרובה ישראל מותרת בהנייה כנגד עיר שרובה עכו"ם אסורה ע"כ והקשה הלח"מ הא במס' ב"ב כ"ד איתא דהא דאמרינן כנגד עיר שרובו ישראל מותר