נתיב מאיר נה

הרמב"ם דסובר סד"א לקולא מד"א ורק מדרבנן לחומרא א"כ איך יתחייב אשם תלוי בחתיכה אחת משתי חתיכות הא א"א לצמצם וא"כ יוכל היות שההיתר היא גדולה ומבטל האיסור וספיקא ד"א לקולא וא"כ איך יתחייב אשם תלוי לשיטת הרמב"ם ועיי"ש בתירוצו ולפז"נ דקודם שנתערב הוה חתיכת האיסור ודאי אסור אלא דספק אם אח"כ נתבטל מפני התערובות או לא ואוקמא אחזקה דלא נתבטל וממילא הוה איקבע איסורא ולא הוה ספיקא לקולא ולכן חייב אשם תלוי ובז"נ נמי הרמב"ם פ"ט מהל' שחיטה הל' ז'. בהמה שנפשטה העור שעליה וכו' ה"ז טרופה וזו היא שנקראת גלודה ואם נשאר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה ורוחב סלע על הטבור ועל ראשי פרקים ה"ז מותרת ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי איבריה ושאר כל העור קיים ה"ז ספק ונ"ל שמתירין אותה ע"כ והקשה הרא"ש והרשב"א הא ספיקא דאורייתא לחומרא ואמאי מתיר אותה ועיי"ש בכ"מ מה שתירץ ובז"נ דבחולין מג: כתבו התוס' ד"ה קסבר דבספק השקול בטריפה אמרינן נשחטה הותרה דאוקמא אחזקת כשרה אפילו בריעותא מחיים וכן הוא דעת הר"ם מלובלין הובא בש"ך יו"ד סימן נ. וא"כ ניחא דגלודה פירש הרמב"ם בין שנקרע ביד או בחולי כאן ה' ט' ורש"י פירש בחולין נד. שניטל או מחמת שחין או מחמת מלאכה אבל מ"מ הוה פירושו שניטלה אח"כ וא"כ כיון דספק הוא אם ניטל כרוחב סלע ועל כל פני השדרה וכו' ושאר העור קיים דספק אם נטרפה בו ולכן כתב הרמב"ם שמתירין אותה משום דאוקמינן בחזקת כשרה דבספיקא דדינא נמי אוקמינן אחזקה כהנ"ל. אך לכאורא וקשה אי נימא שדעת הרמב"ם דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן ביארנו בה' נזירות שזהו שיטת רבינו א"כ אמאי כשרה הא בחייה הוה בחזקת איסור. ונימא מחזיקין מאיסור וכו' אך אוני י"ל כיון דהאיסור מחיים לא הוה איסור אמה"ח כיון ששיטת רבינו דבחייה לאו לאיברים עומדת (פ"ה מהל' מא"ס הל' ה') אלא מחיים אסורה והאיסור הוא שאינו זבוחה והוא איסור עשה ואיסור טריפה הוא איסור לאו ובז"נ דלא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור אלא כשהאיסורין דמין להדדי אבל מאיסור עשה לאיסור לאו ל"א מחזיקין מאיסור לאיסור כיון דלא דמין האיסורין להדדי ול"ד למה שכתב הרשב"א יבמות ל: שכתב שמחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק ע"כ אע"ג שהוא איסור לאו אלמא אע"ג דלא דמיא להדדי מ"מ מחזיקין אע"ג דבמסקנא כתב הרשב"א דלא שייך שם מחזיקין מאיסור וכו' אך זהו מטעם אחר ועיי"ש אך ז"א כי שם שני האיסורין הוא איסורי לאו ממילא דמין להדדי אע"ג שבאונסין לא דמין וצ"ע. הל' סוטה פרק ב' הל' ח'

כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו. ואפילו בא על ארוסתו בבות חמיו שאסור מדברי סופרים און המים בודקים את אשתו שנאמר ונקה האיש מעון וכו' ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ"ל וביאר המ"ל כוונת הראב"ד הוא מגמרא סוטה כ"ד מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה שהיה ר"מ אומר לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חברו ואם נשא יוציא ואונו מחזיר עולמית וחכ"א יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס כונס וא"כ מיירי בדבעל דאי לא פשיטא שאינה שותה דהא לא קדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל וא"כ לר"מ אמאי אינה שותה משום דאינו רשאי לקיימה כן פירש"י תיפוק ליה כיון דבעל הוה אינו מנוקה מעון וכן לרבנן אמאי שותה והרי אינו מנוקה מעון ובה' ט. כתב רבונו עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו ה"ז שותה שאין כאן עבירה ואמאי מו גרע מבא על ארוסתו בבית חמיו זאת היא כוונת השגת הראב"ד לפי ביאור המ"ל ונ"ל כי שיטת רבינו היא כך דיש לחקור האיסור דרבנן במינקת חבירו ומעוברת וכו' איך הוא אי האיסור היה על הנשואין לחוד משום ביאה אבל לא על הביאה בפ"ע משום דלא היו צריכין לגזור על הביאה בפ"ע או"ד דהאיסור היה גם על הביאה ובז"נ דשיטת רבינו דהאיסור דרבנן היה על הנשואין ולא על הביאה בפ"ע וכו' וכיון שהאיסור היה הנשואין ולא הביאה ולכן היה מנוקה מעון דמה שעשה איסור בנשואין הוא איסור בעלמא ולא איסור של ביאה אסורה ולכן פסק הרמב"ם דה"ז שותה והראב"ד שמשיגו סובר דהאיסור דרבנן היה גם על הביאה ולכן מדמה זאת לבא על ארוסתו בבות חמיו וממילא מוכיח מזה דבאיסור דרבנן הוה מנוקה מעון ויש להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם ביאה אסורה דרבנו הוה אינה מנוקה מעון דהרמב"ם