נתיב מאיר נד

יבמות כ': אי ס"ד חייבי לאוין מד"א לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנה אלמא אי לא דחי ל"ת לא קנו ולכאורא בעשה נגד עשה ג"כ צריך להיות כן כיון דלא דחי לא תקנה אך ז"א דהא ל"ת חמור מעשה (יבמות ז'.) לכן אי לא דחי מד"א אז היה הל"ת מסלק חיוב העשה ולא בגדר אונס ולכן אם בעלו לא קנו אבל בעשה נגד עשה לא כהנ"ל ובז"נ קושית תוס' יבמות כ: ד"ה מיתיבי תימא דרבא גופיה מותיב מהך בריותא והשתא איתותב מינה ע"כ והניחו בתימא

ובז"נ דרבא ידע שפיר הך ברייתא אלא דסבר היכא דלא נדחה ל"ת רק מטעם אפשר לקיים שניהם הוה רק בגדר אונס ולא דבטלה חיוב המצוה דהא אפשר לקיום שניהם וכו' משמע דמצוה איכא אלא דאפשר לקיים בלא דחיה ולכן אם בעלו קנו דלא דמי לדעיל דאי אמרינן אין עשה דוחה ל"ת משום יבמתו אז אם בעלו לא קנו משום דאז הוה בגדר דנתבטל חיוב המצוה כהנ"ל אבל אי מטעם אפשר לקיים שניהם הוה רק בגדר אונס ולכן אם בעלו קנו אלא דמסקנת הגמרא דאסוקי בתיובתא לרבא אינו כן אלא כיון שלא נדחה הל"ת נו יהא אפילו מטעם אפשר לקיים שניהם הוה נמי בטלה חיוב העשה ולכן מותבינן מינה לרבא, אבל רבא ידע שפיר הברייתא ומ"מ איתותב מינה כהנ"ל וניחא פסק רבינו וקושיות תוס'. רמב"ם הל' נערה בתולה פרק ג' הל' ט'

קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממים ה"ז פטור וכו' וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש ע"כ והקשה המ"ל הא כאן איבעיא דלא איפשטא (במסכת כתובות מו) ונהי דלא לקי מספק ואין משלם קנס מספק אבל לגרש איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא וצ"ע עכ"ל ונ"ל כיון שקודם שהוציא שם רע היה מותר לגרש אותה ועתה נהיה ספק אם נאסר לגרש או לא ולכן אוקמא החזקת הותר לגרש אע"ג דספיקא דדינא הוא מ"מ סובר רבינו שאוקמא אחזקה גם בספיקא דדינא (דכן גם סובר הר"ן בקידושין גבי נתן הוא וכו') (והעוניו"ט לומד שזה הוא שיטת רבינו כדכתבנו לעיל בה' אישות) ולפז"נ הרמב"ם פט"ז מה' מא"ס ה' ל"א בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יין נסך רואים את יין ההיתר כאלו אינו והמים שנפלו משערין וכו' אם ראויין לבטל טעם אותו יין נסך הרי המום רבים עליו ומבטלין אותו ויהיה הכל מותר ע"כ ותמה הכ"מ הא בע"ז עג. איתא פלוגתא של שתי לשונות בגמרא אי צריך תחלה נפילת. קיתון של מים קודם נפילת יין נסך ולישנא בתרא סובר שא"צ שיפול קיתון של מים תחלה ודעת הפוסקים נפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה עכ"ל ודעת הפוסקים כלישנא בתרא לקולא מבואר בר"ן שם משום ספק דרבנן לקולא א"כ יקשה על רבונו למה פסק לחומרא ולפז"נ דאם לא נפל הקיתון של מים תחלה אלא היין נסך תחלה וא"כ היה התערובות מהיי"נ בחזקת איסור ואח"כ נפל המים הוה ספק בדינא (מפני המחלוקת של שתי הלשונות בגמרא) ואוקמא אחזקה ואסור שמקודם שנפל המים היה אסור ולכו כתב רבנו דוקא אם נפל לתוכו קיתון של מים תחלה אז בטל ואי לא לא שאוקמא אחזקה גם בספיקא דדינא ובז"נ נמי שרבינו יונה על האלפס רכות יב. הביא ראיה דאבילות יום ראשון הוא נמי מדרבנן מבכורות מט. לענין בכור אי מת ביום ל' רבנן סבירי כיום שלפניו ולר"ע ספק הוא אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות יום ל' כיום לפניו ונפל הוא וא"צ לשמור אבלות עליו דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואם איתא דאבילות יום ראשון הוא מן התורה ה"ל למימר דמספק יום ל' כלאחר ל' לחומרא ונוהג אבילות דספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ א"כ יקשה מזה להרמב"ם דס"ל יום ראשון באבל הוא מד"א (פ"א מהל' אבל הל' א.) ובז"נ דאוקמא אחזקה ופטור דקודם מיתה בודאי לא היה מחויב ועתה ספק אם נתחייב או לא ולכן אוקמא אחזקה ופטור דבספיקא דדינא נמי אוקמא אחזקה כהנ"ל ולפי הנל"נ נמי דהרמב"ם פוסק פ"ו מהל' אבל הל' ה'. אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו ג' רגלים ומחלוקת בזה במו"ק כג. ר"י ורבנן דר"י סובר רגל שלישי מותר וא"כ צריך היה לפסוק כר"י דהלכה כדברי המיקל באבל וכן עורר זאת הרא"ש במו"ק סימן מ"ח. ובז"נ כיון דעד רגל שלישי היה אסור לכו"ע ורגל ג' נעשה ספק ולכן אוקמא אחזקה ובספיקא דדינא נמי אוקמא אחזקה כן יהא שיטת רבינו ולפז"נ נמי מה דהקשה הפרמ"ג על