נתיב מאיר נג

שדין הוא אם נפקע זיקה מאחת מהן אז בטלה הזיקה גם מהשניה ונ"ל דאיתא יבמות נג. גבי החולץ ליבמתו וחזר וקידשה פלוגתא דרבי ורבנן אי מהני אי לא ואוקמא בגמרא דפליגי בחליצה פסולה כגון שחלץ אחר הגט אי פוטרת או לא והובא ברי"ף וברשב"א קושית הראשונים איך אפשר לאמר דחליצה פסולה אינה פוטרת דאי בחליצה לא מיפטרא במאי קא מיפטרא ותירץ הרי"ף בשנפלה לפני שני יבמין וקמיפלגי בפלוגתא דרב ושמואל אי חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין או לאו ולמ"ד צריכה לחזור עדיין זיקתה קיימת ולכן חל הקדושין ולמ"ד א"צ לחזור ונפקעה הזיקה לגמרי ולא חל הקדושין ביבמה ויש מפרשים בשתי יבמות ובהא פליגי מר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה וכיון דאי עקרה זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסי קדושה בזיקת יבמות לא באותה שחלץ ולא בצרתה ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ויש אחריה כלום וכו' וכיון דאישתיירא זיקה בהאי ביתא אפילו בדידה נמי תפסי קדושין בזיקת יבמות עכ"ל הרשב"א בחדושיו שם מכאן נוכל לפשוט החקירה הראשונה מדכתב הרשב"א וכיון דאשתיירא זיקה בהאי ביתא אפילו בהחליצה גופא נמי תפסי קדושין בזיקת יבמות ע"כ אלמא דלא נפקעה הזיקה לגמרי גם מהחלוצה ובכ"ז היא מותרת לשוק אלא דאינה פוטרת צרתה אלמא דחליצה היא בגדר היתר שמתיר לשוק דאע"פ שעוד נשאר זיקה מ"מ מותרת לשוק וכן משמע בקדושין ג':

מניינא דסיפא למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה קמ"ל ואימא ה"נ א"ק ספר כורתה ואין ד"א כורתה אלמא אי לאו קרא הו"א דחליצה מתיר בא"א אלמא דחליצה היא בגדר מתיר לשוק דזיקה ליכא בא"א דעלמא ממילא ליכא למומר דמפקעת הזיקה אלא מוכח דחליצה הוא בגדר היתר ואודות החקירה השניה נראה דהלישנא בתרא (ביבמות כז:

) אליבא דשמואל סובר דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה אבל מיפטרא נפשה פטרה אלמא דחליצה אינה פועלת באופן ישר כאלו חלץ גם לשניה דא"כ היה מותרת גם השניה לשוק הלא מוכח דהחליצה אינה פועלת אלא רק להחליצה אלא שדין הוא אם בטלה הזיקה לגמרי מהאחת בטלה הזיקה גם מהשניה ולכן בחליצה פסולה כיון שלא בטלה הזיקה לגמרי מהאחת (אלא דהותרה לשוק) לא בטלה הזיקה מהשניה ולכן לא נפטרה שניה ולפז"נ הרמב"ם דלכן פוסק דאינה פוטרת צרתה בחליצה פסולה אלא א"כ תחלוץ מכל האחין משום דיש עליה עוד זיקה דחליצה פסולה אינה מפקעת הזיקה לגמרי ומה דהותרה לשוק משום דחליצה הוא גם בגדר מתיר לשוק אף דיש עליה עוד זיקה ולכן שייך שכולן יכולים ליתן לה חליצה מפני שיש עליה עוד זיקה גם להחלוצה וכיון שנותנים לה כולם חליצה אז נפקעת הזיקה ממנה לגמרי וממילא מותרת גם אידך שדין הוא אם בטלה הזיקה לגמרי מזה בטלה גם מאידך ולכן כותב רבינו אם כולם נותנים להראשונה חליצה אז כולן מותרות ומתורצת קושית הרה"מ וגם קושיתנו אך מדאמרינן יבמות י:

איהו שליחותיה דאחין וכו' ואיהו שליחותיה דצרה וכו' לכאורא משמע כשחולץ לזו הוה כחולץ לשניה אך ז"א דהכוונה הוא אם בטלה הזיקה מזה בטלה גם מאידך יעוי"ש. שם פרק ו' הל' י'

היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה וכו' ה"ז חולצת ולא מתייבמת וכו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וכו' ה"ז קנה קנין גמור וכו' והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו ובהל' י"א כתב ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ ע"כ והשיג ע"ז היש"ש וז"ל ונ"ל כמו שאינו קונה כה"ג באלמנה מן הנשואין ולא פטרה צרתה ה"ה חייבי עשה לחוד וכו' דהא אין עשה דוחה עשה בכל התורה ע"כ ונ"ל אולי י"ל דשיטת רבינו הוא כך אי נגד העשה איכא עשה ול"ת נמצא שנתבטל חיוב המצוה דלצד השלילה איכא אזהרות יותר מלצד החיוב ממילא ליכא מצוה כלל (ודלא כשיטת ריב"א בחולין) אבל אי איכא רק עשה ולא דחי מטעם מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה זה לא נקרא דנתבטל המצוה דאיכא עשה נגד עשה כלומר שהצד החיוב הוא שוה להצד השלילה אלא דהוה רק בגדר אונס דלא יוכל לקיים העשה מטעם דאין עשה דוחה עשה ולכן כתב הרמב"ם אם היתה אסורה מטעם עשה ה"ז קנה קנון גמור ונפטרה צרתה דהמצוה לא נתבטלה אלא דהוה בגדר אונם ולכן קנה אם עבר ובעל. אבל אם נגד העשה איכא עשה ול"ת מקרי דנתבטל חיוב המצוה כהנ"ל ולכן אם בעלה לא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה עד שתחלוץ (ולכאורא יקשה דאמרינן