נתיב מאיר נב

ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה וכו' ע"כ והקשה הלח"מ והמ"ל שם בפ"א מהל' אישות הל' ח' כשמנה רבינו איסור עשה מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג אמאי לא מנה רבינו עוד הדין של הבא על יבמה ובא אחד מן האחין או הוא על צרתה דהוא בעשה והניח בצ"ע ונ"ל דשיטת רבינו בפט"ו מה' א"ב חייבי לאוין חייבין על ביאה דוקא שע"י קדושין ויש לחקור איך הוא הדין בח"ע אם עובר עשה ג"כ דוקא בביאה של אחר קידושין או אפילו בביאה גרידתא, ונראה דהיינו הך דהנה הובא בכ"מ ריש פט"ו מה' א"ב דעת ר' אברהם בנו של רבינו בתירוצו טל רבינו שם כתב דמצרי ואדומי שאיסורן בעשה דוקא ע"י קדושין ולא בזנות וכן בעולה לכה"ג נמי תהא האיסור דוקא ע"י קדושין דכתוב והוא אשה בבתוליה יקח ויקח משמע ע"י קדושין וכן מפרש מפרש נמי הרמב"ן שקיחה משמע ע"י קידושין (הובא בהרה"מ שם בפט"ו מה' א"ב) ובז"נ דבעשה דיבמה ובא עליה ולא על צרתה משמע בביאה גרידתא בלא קדושין דכן משמע לשון הרמב"ם שכתב בא הוא על צרתה ולא קתני כנסה כמו שכתב הכונס את יבמתו משמע דבביאה גרידתא מחויב בעשה דיבמה יבא עליה וכו' וכן מסתבר דיבמה יבא עליה ולא על צרתה וכו' משמע צרתה דומיא דידה מה יבמה בביאה גרידתא דמהני בין בשוגג בין במזיד וכו' וכן על צרתה בביאה גרידתא הוה איסור עשה וא"כ ניחא דלכך לא מנה הרמב"ם את העשה דבא על צרתה וכו' בין חייבי עשה משום דלא דמיא להדדי דחייבי עשה דמצרי ואדומי וכו' עובר דוקא בביאה שלאחר קדושין אבל העשה דיבמה יבא עליה וכו' עובר בביאה גרידתא בלא קדושין. יבמות ד

בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ולעבור עליו בשני לאוין והקשה רע"א בחידושיו מדוע השמיט הרמב"ם והסמ"ג והחינוך לדבר זה דעובר בב' לאוין והא כיון דקי"ל כרבנן דאנוסת אביו מותרת ע"כ קרא דלא יגלה לשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בשני לאוין ע"כ יעוי"ש בתירוצו ונ"ל אי דשומרת יבם של אביו שייך שעובר משום לא יגלה כנף אביו או לא תליא בזה אי זיקה ככנוסה מד"א שייך שיעבור בשומרת יבם של אביו משום לא יגלה כנף אביו אבל אי זיקה מדא' לאו ככנוסה ל"ש שיעבור משום אל יגלה כו' בשומרת יבם של אביו ובז"נ דמצינו בזה פלוגתא ביבמות כט: ונדרים עד. שומרת ובם בין יבם אחד בין שני יבמין ר"א אומר יפר דיש זיקה רע"א לא לאחד ולא לשנים דאין זיקה ופירש"י דאין זיקה דתיהוי ככנוסה וכן ביבמות יז: פירש"י דמ"ד אין זיקה הוא ר"ע דאמר אין מיפר וכיון שרבינו פוסק בפי"א מה' נדרים ה. כג. דאינו מיפר נדרים של שומרת יבם עד שיבוא עליה אלמא דפוסק דאין זיקה ככנוסה וכן בפ"א מה' יבום וחליצה ה. יג פוסק שומרת יבם שמתה אסור באמה ולפז"נ דרבינו ילמוד הסוגיא ביבמות דקתני בשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין משום לא יגלה כנף אביו אזלא כמ"ד זיקה ככנוסה מד"א אבל אליבא דדינא כיון דרבינו פוסק דזיקה לאו ככנוסה מד"א לכן אפילו דקי"ל כרבנן דמותר באנוסת אביו דכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' א"ב ה. יג. מ"מ לא יגלה כנף אביו לא אזלא לשומרת יבם של אביו כהנ"ל ולכן ניחא דהשמיטו הרמב"ם זה הדין וכן הסמ"ג והחנוך משום האי טעמא. הל' יבום וחליצה פרק ה' הל' י"ב

כתב הרמב"ם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה. אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחליצו כל האחים לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן ע"כ ותמה הרה"מ ע"ז וז"ל, אם נחלצה אחת מהן מכל האחים הותרה צרתה ואיני יודע מהיכן יצא לו זה ואיני יכול להלום הסוגיא לפי שיטתו וכו' ע"כ ועוד קשה לי הסברא מכיון שהותרה להנשא לזר בחליצתה הפחותה מאי שייך עוד בה חליצה דמסתבר דליכא עליה עוד זיקה כיון שהותרה לזר א"כ מאי שייך בה עוד חליצה. ואמאי כתב הרמב"ם אם יחליצו כל האחים לראשונה אז צרתה מותרת ונ"ל דיש לחקור איך הוא פעולת החליצה אם הוא בגד שהחליצה מפקיע הזיקה וממילא מותרת לשוק כיון שליכא זיקה. או שהחליצה מתרת לשוק בפועל לבד ממה שפועלת בהפקעת הזיקה ונ"מ שתוכל להתיר החלוצה לשוק אפילו אם לא נפקעה הזיקה לגמרי ועוד יש לחקור מה הוא הגדר אם חלץ לזו שפוטרת צרתה. אם חליצתה של זו פועלת באופן ישר לשניה דהיינו דהוה נמי כמו שחלצה לשניה או דהחליצה פועלת רק לזו שחלצה אלא