נתיב מאיר מח

כהן ואי בעית אימא באשת ישראל כגון שקיבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים ויום אחד והיה רק ספק אחד ספק באונס וכו' ואי אמרינן קטנה שזינתה מותרת לבעלה א"כ אכתי איכא ס"ם ספק באונס וספק קטנה אלא ודאי בקטנה שזינתה נאסרה ע"כ וצריך להבין דהקושיא הזאת הקשו בתוס' כתובות ט. ותירצו דשם אונס חד הוא ומדוע אינו נראה לרבינו תירוץ זה וגם באיזה סברא יחלוקו הסוגיא דכתובות על הסוגיא דיבמות לג:

דשם איתא פיתוי קטנה אונס הוא. וגם בירושלמי דסוטה (שהובא בהרה"מ) ר' יוסי בשם ר"י קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה ובמה יחלוקו ואמאי הכריע כסוגיא דכתובות ונ"ל דיש לחקור דמה דאונס מותרת אם היא בגדר דצריך רצון דמעשה הביאה והרצון ביחד הוא סיבה האוסרת ובאונס חסר הרצון ולכן מותרת או"ד דמעשה הביאה בפ"ע היא האוסרת וא"צ רצון אנא דהאונס הוא בגדר פטור כלומר ומבטל את מעשה הביאה דלא יוכל לאסור ונראה דאיתא בכתובות נא:

אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ורבא אמר כל שתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת מ"ט יצר אלבשיה וצריך להבין באיזה סברה פליגי דאין סברא לומר דפליגי במציאות אם יצר אלבשיה או לא ונראה דאבוה דשמואל סובר הא דאונס מותר הוא מטעם דחסר רצון וליכא סיבה גמורה האוסרת ולכן סופה ברצון אסורה אף דיצר אלבשיה מ"מ הא הוה ביאה ככל ביאות כמו שמבאר הרמב"ם בפ"א הל' ט. מה' א"ב שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות ע"כ הוה ביאה עם רצון ואסורה ורבא דאמר מותר סובר דאונס מותר לא מטעם חסרון רצון בביאה אלא בגדר פטור ומבטלת את מעשה האוסרת דמעשה הביאה בפ"ע אוסרת. ולכן כיון דיצר אלבשיה הוה אונס שאין בידה שלא לרצות ולכן סופה ברצון מותרת ובזה הסברא תליא אם פיתוי קטנה אונס הוא או לא אי אמרינן דהאונס הוא פטור מטעם חיסרון רצון ולכן קטנה שזינתה מותרת שאין לה רצון ליאסר על בעלה אבל אי נימא דמעשה הביאה בפ"ע אוסרת אלא דהאונס הוא בגדר פטור ומבטלת את המעשה ולכן בקטנה שזינתה ליכא אונס בפועל שיבטל כיון שנתפתתה ולכן אסורה אם זינתה תחת בעלה ונמצא לפי"ז אם קטנה שזינתה תחת בעלה נאסרה או לא תליא בפלוגתא דאבוה דשמואל ורבא ובזה פליגי הסוגיות הירושלמי דסוטה וסוגיא דיבמות לג:

עם סוגיא דכתובות לפי דברי הרה"מ בסברת אבוה דשמואל ורבא ולכן כיון שרבינו פוסק כרבא בפ"א ה"ט מא"ב שבתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת וממילא מוכח דמעשה הביאה אוסרת והאונס הוא בגדר פטור היינו שמבטלת את המעשה ולכן פסק קטנה שזינתה נאסרה על בעלה דמעשה קטן הוה מעשה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' כלים ה"א וז"ל אפילו חקקום התינוקות למוד את העפר הרי אל מקבלין טומאה וכו' שקטן יש להן מעשה והמ"ל מפרש שהוא מד"א בה' טו"א ואונס בפועל ליכא שיבטל את המעשה והסוגיא דפיתוי קטנה אונס הוא אזלא אליבא דאבוה דשמואל שסובר שצריך רצון להביאה ופטור באונס הוא מטעם שחסר רצון וא"כ קטנה נמי אין לה רצון ולכן מותרת בזינתה, ובזה ניחא ראיית הרה"מ לרבינו מסוגיא דכתובות ט' ונא נראה נו כתירוץ התוס' דשם אונס חד הוא כיון דהרמב"ם סובר דהאונס הוא בגדר פטור וביטול המעשה דפוסק כרבא ואי אמרינן דקטנה שזינתה מותרת ע"כ צ"ל דמעשה קטנה אינה מעשה לאסור דאונס בקטנה ליכא א"כ הוה ס"ם דל"ל שם אונס חד הוא כתירוץ תוס' דז"א דלאו שם אחד הוא דאונס דגדולה הוא בגדר פטור וספק דקטנה אי מותרת הוה מטעם דליכא סיבה האוסרת וא"כ לא הוה משם אחד והוה ס"ם ומותרת אפילו קובל בה אביה קדושין פחות מג' שנים ויום אחד וא"כ ישאר הקושיא שהקשו תוס' אלא מוכח מכאן דקטנה שזינתה אסורה דפוסק כרבא (וזאת היא כוונת הרה"מ דהראיה מכתובות) ואין להקשות מיבמות סא:

דרבא מתרץ אליבא דר"א דלכך כהן לא ישא קטנה דחיישינן שמא תתפתה עליו ופריך בגמרא א"ה ישראל נמי ומשני פיתוי קטנה אונם הוא ואונס בישראל משרא שרי אלמא אפינו לרבא פיתוי קטנה אונס הוא אך ז"א דרבא אמר זאת אליבא דר"א וליה לא סבירא ליה דיסבור כרבנן עיי"ש דמשמע דרבנן פליגא עליה

ובז"נ קושית תוס' כתובות ט. ד"ה ואיב"א שהקשו ונוקמא בחזקת הותר לבעלה ונימא דאונס הוה ותירצו דאונס קלא אית לה והשתא דליכא קלא הוה ליה רצון רובא ולפהנל"נ דהרמב"ם כתב פ"ה מ"ה שאלה ופקדון ה. ח. שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן וכו' ה"ז ספק אם הוא שאינה בבעלים ואינו משלם פשע ה"ז משלם ופירש הרה"מ אע"פ שפשיעה בבעלים פטורה ובדין זה הדבר ספק אם הוא שאלה בבעלים אם לא דעתו ז"ל