נתיב מאיר מג

מה' אישות פוסק כמ"ד עסוקין באותו ענין דוקא א"כ סובר הוא להלכה דהדיבור הוא חלק מהמעשה הקדושין וא"כ כשאמר כולכן מקודשות לי והיה בהן אחיות שלא מהני בהן קדושין ממילא לא מהני גם להנכריות משום קנין שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהדיבור הרי את הוא חלק ממעשה קנין הקדושין, וזה אינו ענין לקני את וחמור דקני את וחמור פירש"י בקדושין נ"א. מטעם דלא הקנה לזה בלא זה וכן פירש הרשב"ם בב"ב קמ"ג. ועיי"ש ומ"ד קנה סובר דלא הוה קפידא דלא יקנה זה בלא זה ולכן כאן אינו ענין לקני את וחמור ואפילו למ"ד קנה בקני את וחמור מ"מ כאן בכולכם לא מקני מטעם קנין שבטלה וכו' (ובקני את וחמור לא שייך קנין שבטלה וכו' כיון דמצד החמור ליכא מעשה הקנין) ובז"נ פסקי הרמב"ם ולא סתרי דפוסק קני את וחמור קנה, אבל כאן בכולכם מקודשות לא מהני מטעם קנין שבטלה מקצתה וכו' והסוגיא בקדושין ודב"ב שמדמה לקני את וחמור ומשמע אי את וחמור קנה אף כולכם מהני אזלא אליבא דמ"ד דמענין לענין באותו ענין נמי מהני וממילא הוי הדיבור בקידושין מטעם גילוי מילתא על מה נותן הכסף ולא חלק ממעשה הקדושין ולא שייך ע"ז קנין שבטלה מקצתה וכו' בכולכם ולכן למ"ד קני את וחמור קנה מהני ג"כ בכולכם וכו' ואולי נוכל להעמיס זאת בדברי הרה"מ שכתב שלא נוכל לחלק בדיבור וכו' שיהא כוונתו משום קנין שבטלה מקצתה וכו' כי הדיבור הוא חלק מהמעשה וכהנ"ל ולפהנל"נ דאיתא בכתובות ע. המדיר את אשתו וכו' עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה ופריך בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ומוקי באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ובמספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכו' והקשה שם הרע"א בחידושיו למה ליה לאוקמא באומר צאי מעשה ידיך וכו' לוקמא שהדיר אותה בסתם ועל דברים גדולים לא חל כיון דמשועבד לה אבל כיון דחל על דברים קטנים מש"ה יעמיד פרנס והניח בצ"ע לתירץ א' בתוס' דכתבו מטעם מחילה תוס' ד"ה והאידנא יעו"ש ולפהנל"נ דאם נימא דהדיר סתם ועל דברים גדולים לא חל ממילא על דברים קטנים נמי לא חל אי קני את וחמור לא קנה דהוא חפץ דוקא שתהא אסורה נמי על דברים גדולים וממילא ניחא דהסוגיא אזלא למ"ד קני את וחמור לא קנה לכן אי הדיר סתם לא יחול לגמרי וא"צ להעמיד פרנס לכן צריך לאוקמא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ובמספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים [והישוב הזה הוא רק לפי שיטת ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות (הובא בתוס' ד"ה המדור) אבל לא לשיטת רש"י דסובר דליהנות משמע נמי הנאת תשמיש יעיי"ש]

ובז"נ הרמב"ם פ"א מה' זכיה ומתנה ה"ט המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות את הקרקע הכתובה באותו שטר לא קנה אלא השטר לחוד לצור על פי צליחותו והקשה הלח"מ הא בב"ק מט: איבעיא דלא איפשטא דשם איבעיא המחזיק בשטרותיו של גר מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא קא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או"ד דעתא נמי אשטרא וכיון דלא איפשטא אמאי פסק רבינו דקנה השטר והש"ך בחו"מ סי' ער"ה סי"א סק"ג תירץ דאליבא דדינא דהלכה כר"י בר חנינא דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אף כאן נמי כיון דבידו הוא קונה לו שלא מדעתו ולכן כתב הרמב"ם דקנה השטר א הבעיא בגמרא היא שלא אליבא דר"י בר חנינא אך זה קשה דאיתא בתוס' ב"ב נ"ד דחצר קונה שלא מדעתו הוא דוקא אם אינו יודע לגמרי אם נמצא הדבר בחצירו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות אינו קונה וכאן יודע הוא מהדבר ואינו מתכוין לקנות לצד א' מהאיבעיא א"כ לא שייך שיקנה שלא מדעתו ולפהנל"נ דרבינו ילמוד את ספיקת האיבעיא דגמרא הוא כן אם רוצה נקנות ארעא ושטרא דוקא ואינו רוצה לקנות זה בלא זה ולכן כיון דארעא לא קנה ושטרא לחודא אינו רוצה לקנות ולכן אינו קונה נמי שטרא או"ד דאינו מקפיד ומרוצה לקנות שטרא גם אם אינו קונה הקרקע וזהו הפלוגתא של קני את וחמור אם רוצה להקנות זה בלא זה וה"ה לענין קונה נמי אם רוצה נקנות זה בלא זה וכיון שבהני פוסק (בה' מכירה) דקני את וחמור קנה וה"נ ל"ש ולכן פסק כאן דשטרא קונה אף דהקרקע לא קנה אך לכאורא יקשה הא בב"ק שם בעי רב ייבא וכו' מר"נ ור"ל הא סבר קני את וחמור קנה ואמאי לא אמר לו כן אלא אמר לו וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אך ז"א דר"נ היה סבור לדבר פשוט אף דבעלמא קני את וחמור קנה דליכא קפידא מ"מ כאן השטר אינו חשוב בעיניו מפני שאינו צריך לו ואינו רוצה לקנות לכן אמר לו וכי לצור על פי וכו'.