נתיב מאיר מב

היא מטעם שליחות ויקשה כנ"ל ואולי י"ל דלמ"ד עובר ירך אמו לא הוה כמו קטן דהוה כמו אשה גופא וממילא דעת האם הוא דעת העובר ולא הוה כמו קטן ושייך זכיה דהובא ברא"ש סוף המגרש דר"ח ז"ל גריס עדיין לא הגענו לפלגות ראובן שהיו בהן חכמים גדולים חקרי לב והם היודעים אם הגיע זה הקטן הנראה בדרכיו כשאר גדולים ולחשבו גדול להיות קדושיו קדושין אבל אנו אין בנו כח להבין וכו' אלמא שחיסרון הוא בדעת אבל לו היינו יודעים שזה יש לו דעת כגדול אז יש לו דין גדול והא דכתב הרמב"ם פ"ט מהל' עדות אפילו היה נבון וחכם וכו' קטן הוא זהו ג"כ משום דאין אנו יכולים לכוין וא"כ כאן כיון דדעת האם הוה גם דעת העובר למ"ד עובר ירך אמו ולכן יש לו דין זכיה וצד חוב לא הוה בקדושין מצד שנאסרה לעלמא משום דאח"כ היינו לאחר לידה יוכל לקדש אותה האב בכל אופן ודמיא למאי דאמרינן בגיטין דאי בעי שקול ד' מאות זוז מישראל ופסול ליה ולכן לא הוה השחרור חוב וה"נ ל"ש דהלכה כחכמים שם וצ"ע ועוד י"ל דהוה זכיה מדרבנן כמו בקטן דעלמא (ועיין תוס' כתובות י"א ד"ה מטבילין) אך יש להסתפק לשיטת הר"ח הנ"ל אם החכמים יודעים לכוין שיש לו דעת כגדול וקדושיו קדושין איך יהא לענין עונשין ועוד דממעטינן אשת קטן ממיתה בקדושין י"ט. לשיטת רש"י איך יהא אשת קטן שיש לו דעת כגדול אם חייבין מיתה על אשתו אך הספק השני יש לפשוט מקדושין י"ט. דפריך את אשת איש פרט לאשת קטן וכו' ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא תפשוט מיניה דמייעד ומוקי רב אשי ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו' ולכאורא יקשה לשיטת הר"ח אמאי פריך הגמרא אי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא נוקי הקרא בקטן שיש לו דעת כגדול ויש חכמים היודעים לכוין שקדושיו קדושין ומ"מ אינו חייב מיתה על אשתו משום דממעט ליה קרא אלא מוכח לשיטת הר"ח אם יש לו דעת כגדול אז יהא א לו כל הדינין של גדול וחייבין מיתה על אשתו. אך הספק אם הוא בר עונשין יש קצת הוכחה דאינו חייב דאם נימא דאינו חייב יסולק קושית תוס' שם ד"ה איש פרט לקטן והקשו תוס' ואע"ג דקטן לאו בר עונשין הוא ואמאי צריך קרא ובז"נ דצריך קרא בקטן שוש לו דעת כגדול ומ"מ פטור ממיתה וצ"ע. שם פרק ט' הל' ב'

קידש נשים רבות כאחת ואמר הרי כולכן מקודשות לי והיו בהן שתי אחיות וכו' אין אחת מכולן מקודשת ואם אמר להן הראויה מכן לי לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאחיות וכו' והקשו המפרשים הובא בהרה"מ דבקידושין נ"א פריך אילימא דאמר כולכן את וחמור הוא ולא קנה ואפילו נכריות אינן מקודשות אלא לאו דאמר אחת מכן וקתני אין אחיות מקודשות וקשה לאביי דאמר קידושין שאין מסורים לביאה הוה קידושין ומתרץ דאמר הראויה לי לביאה תתקדש לו אין אחיות בכלל וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק בפ' כ"ב מהל' מכירה דאת וחמור קנה מחצה כר"נ וא"כ אפילו כולכן נמי ליהוי נכריות מקודשות (והרשב"א בחדושיו הניח את זה בצ"ע) ותירץ הרה"מ שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכן מקודשות לי ולא נחלק בדיבורו וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות ע"כ ואינו מובן באורו. ועוד סוף סוף יקשה מסוגיא דקידושין דמשמע דלמ"ד קני את וחמור קנה מהני הקדושין ולא הוה חיסרון משום דלא נחלק בדבורו ועוד דפריך בב"ב קמ"ג. ממעשה דחמש נשים למ"ד את וחמור לא קנה ואמאי נכריות מקודשות משמע אבל לרב ששת ניחא ולסברת הרה"מ דלא נחלק בדבורו גם לרב ששת וקשה כיון דאחיות אינן מקודשות גם בנכריות נמי לא ליהוי קידושין וכנ"ל ולכן נ"ל דיש לחקור אם הדבור בקדושין שאומר הרי את מקודשת לי וכו' הוא חנק ממעשה הקדושין או רק בגדר גילוי מילתא כי נתינת הכסף הוא לשם קדושין אבל מעשה הקנין שפועל הקדושין הוא רק הכסף או הביאה ונראה דאיתא בגמרא בקדושין י'. פלוגתא אם צריך דוקא עסוקין באותו ענין או אפילו מענין לענין באותו ענין נמי מהני. ובאיזה סברא קמיפלגי ונראה כי יפלגו בזה דהרשב"א מפרש בקדושין בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא דעסוקין באותו ענין הוה דיבור וא"כ המ"ד דסובר דצריך דוקא עסוקין באותו ענין סובר דצריך דוקא בקדושין דיבור ולא סגי מה שמבינים שנותן הכסף לשם קדושין א"כ יסבור דהדיבור הוא חלק ממעשה הקדושין והמ"ד דסובר דסגי מענין לענין וכו' יסבור דסגי מה שמבינים שנותן לשם קדושין א"כ יסבור דהדיבור בקדושין הוא לא חלק מהמעשה וכו' אלא רק בתור גילוי מילתא דנותן לשם קדושין ובז"נ דהרמב"ם בפ"ג הל"ח