נתיב מאיר מא

ולאחר ל' יום יגמרו דכל ל' יום נמשך החלות והרמב"ם פ"ז מה' אישות פסק כר"י ובמעכשיו ולאחר ל' מסתבר דלא יוכל לחזור דלא שייך אתי דיבור ומבטל דיבור דהוה מעשה כיון שכבר התחיל החלות ובז"נ דכאן לאחר שיחרור אי לא תתפשט בכולה אז יבוטל כל הקדושין דיהיה חסרון מטעם חצי אשה דלאחר שיחרור הוה שיור בקניניה ונמצא שלאחר שיחרור מיד צריך לחול קדושי ראשון וגם קדושי שני נמצא שלאחר שיחרור חנו קדושי שניהם כאחת ואינו יכול לחול אלא לאחד ולכן כתב רבינו דהוה קדושי ספק לשניהם ואי קשיא לימא כל שאינו בזא"ז בב"א אינו כמו במקדש שתי אחיות ולא יהא מקודשת לשניהם אך י"ל דל"ד לשתי אחיות דהתם חיסרון בדין דבמציאות הם פנויות שניהם אלא דיני החלות סותרות זא"ז לכן אמרינן כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו אבל כאן חסרון הוא במציאות כיון שנתקדשה לזה אז אין לאחר מה לקדש זהו דוקא בזא"ז אבל בב"א לא שייך זאת דפנוי' היא לכל אחד ואחד וזהו הסברא כתבו תוס' גיטין מ"ב. ד"ה הא דאמר ועיי"ש אך זאת יהא ניחא לשיטת הפנ"י דלא תפסי קדושין בא"א מצד קנין דהיינו שניקנית לזו האיש ואז הוה חסרון רק במציאות ושייך תירוץ הנ"ל אבל לשיטת הא"מ שאינה תופסת קדושין בא"א מצד ערוה ואיסור מיתה ואז יהא חיסרון מצד הדין והדרא קושיא לדוכתא נימא כל שאינו בזא"ז וכו' לכן נ"ל דלא דמי למקדש שתי אחיות כאחת דהתם כוון דאדם אחד מקדש והוה מעשה אחת לכן כיון שסותרות זא"ז אינו יכול לחול חלות כזה אבל כאן דשתי אנשים הם הוה שתי מעשיות שאין שיכות זל"ז וכל מעשה של אחד ואחד יכול לחול אלא שנזדמנו במקרה בב"א ולכן לא שייך בזה כל שאינו בזא"ז וכו' לכן חל קדושין לאחד ואינו ידוע למי ולכן הוה קדושי ספק לשניהם וצ"ע. שם פרק ז' הל' ט"ז

האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לא אמר כלום ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר ה"ז מקודשת ונראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אביה כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי עכ"ל והשיג הראב"ד הוכר עוברה מקודשת אינו אלא לראב"י שאומר אדם מקנה דבר שלבל"ע ולית הלכתא כותיה ע"כ והביא הרה"מ שהוכר עוברה מקודשת אפילו למ"ד אא"מ דבר שלבל"ע וכן הביא הכ"מ דהוכר עוברה הוה בא לעולם ע"כ לפי"ז משמע שמקודשת מיד אפילו קודם לידה (וכן מבואר בהרה"מ פ"ב הל' ט' מה' אישות) וצריך להבין אמאי צריך לקדש אותה אחר שתלד ומאי כונתו במה שכתב בקדושין שאין בהן דופי איזה דופי יש בהן כיון שחל ואח"ז מצאתי ברע"א בתשובה קע"א מבנו הגאון ר' שלמה שתמה ע"ז וכתב הטעם שמקודם הוה חצי אשה שעובר ירך אמו הוא והוה חצי אשה ואע"פ שלא שייר בקנינה מ"מ הוה חצי אשה כמו בחשוחב"ח שאינה מחויבת רק אשם מפני שאינה מקודשת גמורה ולכן צריך לקדשה אח"כ והשיג אביו ז"ל דהטעם דח"ש וחב"ח דאינו מחויב עלה מיתה לא משום שאיכא חיסרון בקדושין אלא דביאתו לא הוה בכולה א"א ע"כ אך בלא"ה אינו מובן דהא לאחר לידה לא הוה חצי אשה אלא כולה אשה דאח"כ לא הוה ירך אמו ואמאי צריך לקדשה מחד ולא נתוסיף לה אשה כמו בתשוחב"ח אלא אותה החצי נעשה שלם ע"י לידה ונ"ל דיש להסתפק אם מה שהאב זוכה לקדש את בתו מה"ת אם יש לו הדין דוקא משנולדה ולא בעודה עובר או דאפילו בעודה עובר יש לו הזכות ומסתבר דדוקא משנולדה דילפינן מבתי נתתי לאיש הזה והלימוד יש לנו כן משנולדה וכן משמע מהרמב"ם פ"ג הי"א מה' אישות שכתב לפיכך האב מקבל קדושי בתו מיום שתלד עד שתבגר משמע אבל מקודם לידה לא ונמצא דמה שמקבל לעובר אינו אלא מטעם זכיה ולכך אם הגדילה יכולה למחות ולכן כתב הרמב"ם דצריך לקדשה אחר שתלד ע"י אביה כדי שיהא קדושין ודאין ולא תוכל למחות וזהו כוונתו בקדושין שאין בהן דופי (ויש להסביר את ההנחה שלנו כי לעובר אין זכות להאב לקדשה מדין אב דאם עובר ירך אמו לא הוה אדם שלם ולאדם שלם נתנה תורה דין יחוס בת ולא על חלק וממילא אינו יכול לקדש עתה מטעם דין אב אלא מטעם זכיה ובז"נ מה דהקשה רע"א בתשובה סי' קע"ב דמבואר בתמורה דאם עובר ירך אמו היא וולדה נרבעו א"כ באשתו מעוברת איך רשאי לבוא עליה לימא דהיא וולדה נבעלו והוי בא על בתו ובז"נ דאם עובר ירך אמו הוא אין לה דין בתו בשעת ביאה דאין שייך יחוס על חלק אלא על אדם שלם) אך צריך לעיין אי אמרינן זכייה מטעם שליחות וקשה הא אין שליחות לקטן א"כ איך נוכל לאמר דאם קידשה בהיותה עובר היה מטעם זכיה ולקמן ביארנו בהל' תרומות ששיטת הרמב"ם היא כי זכיה