נתיב מאיר לט

שהזגר"מ דדוקא האיש עובר ולא האשה אבל אם הנשים עושות יש להן מצוה ובז"נ שיטת ר"ת ממה שהקשה עליו הרא"ש דלכן נשים מברכות על מ"ע שהזגר"מ ויכולות לאמור וצונו כיון שאם עושות יש להן מצוה. והרא"ש יסבור כיון שאין חיוב גמור ל"ש לברך וצונו, א"כ לשיטת ר"ת כפי שביארנו שאפילו היכא דליכא חיוב יכולין לברך כיון שאם עושה הוה מצוה א"כ בפדיון הבן כ"ש דיכול לברך כיון דעתה יש עליו חיוב לפדות ביום ל"א שהוא חל בשבת וכיון דבשבת אינו יכול לפדות א"כ איכא עליו חיוב לעשות מעשה כדי שיהא פדוי בשבת ואם עשה בודאי יש לו מצוה ושייך לברך וצונו יותר ממ"ע שהזגר"מ (וא"ל דחיישינן דלמא נפל חדא דרוב אינן נפלין ועוד היכא דודאי כלו חדשיו יברך) וכן יקשה על התה"ד מב"מ ק"ב:

בע"מ מדר' ינאי שוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא וכו' דתנן מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה וכו' ואי כשיטת התה"ד דלא יוכל לברך א"כ יקשה מאי קא מדמי גמרא אהדדי בשלמא בפדיון הבן הוה בחזקת שלא נפדה שלא ירצה לפדות מקודם משום הברכה שלא יוכל לברך אבל בשוכר ומשכיר לא שייך זאת אלא ש"מ שיוכל לברך ולכן דמי להדדי וצ"ע אך מהרש"ל בתשובה סי' י"ז כתב דיפדה ביום ו' וכו' ויחול לאחר ל' (הובא דבריו בט"ז יו"ד סי' ש"ה) ויוכל היות כי שיטת מהרש"ל כי יוכל לברך גם ביום ו' מטעם הנ"ל ועוי"ל כי מהרש"ל ג"כ יודה שאון מברכין כתה"ד אך מה שכתב שיוכל לפדות ביום ו' משום דשיהוי מצוה לא משהינן (יבמות ל"ט.) דתה"ד סובר שמשהינן לזמן מועט משום מצוה מן המובחר ולכן משום מצות ברכה הוה כמצוה מן המובחר דהובא (בסי' נ"א כלל ס"ה) שיטת התה"ד דמשהינן המצוה לזמן מועט משום מצוה מן המובחר והס"ח פליג על זה וסובר דאין משהינן לכן יש לומר דהרש"ל יסבור כס"ח דלא משהינן משום מצוה מן המובחר או דיסבור דמשום ברכה לא הוה בכלל מצוה מן המובחר כיון דברכה רק מדרבנן ולכן לא משהינן המצוה ולפהנל"נ דאיתא בסוטה ג'. וקנא את אשתו רשות ר"ע אומר חובה לה יטמא רשות דברי רי"ש ר"ע אומר חובה וכו' ואח"כ איתא א"ל ר"פ לאביי וכו' לימא רי"ש ור"ע בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר רשות ומר אמר חובה ופירש"י בכל עשה שבתורה א"כ אין לך מ"ע לר' ישמעאל חובה עכ"ל ולכאורא יקשה הלשון דרש"י דהיה צ"ל א"כ אין מ"ע בתורה לר' ישמעאל ואמאי כתב א"כ אין מ"ע לר"י חובה משמע שמ"ע איכא אלא שאינו חובה ומוכח כהנ"ל שאיכא מצוה שאינה חיובית וזה קרי ליה ר' ישמעאל רשות ובז"נ קושית תוס' שם ד"ה ר"י וז"ל תימא לרבי וכי לית להו הא דאמר בשלהי מכות כ"ג:

שש מאות וי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכי לר"י דאמר רשות בצר להו או לר"ע טפי להו ובז"נ דלר"י דאמר רשות נמי מצוה היא ובכלל תרי"ג הוא אלא שאינו חיוב גמור ובז"נ מה דאיתא בס' תשב"ץ סימן רע"ב דנשים פטורות מתפילין וציצית שמ"ע שהזגר"מ הוא וכו' ומ"מ אין למחות בידם וכו' ולברך עליו דיכולות לחייב עצמן וכו' עכ"ל, וצריך להבין מאיזה גדר יכולות לחייב עצמן ועוד מאי פריך בעירובין ממיכל בת שאול שהניחה תפילין אמאי לא. מיחו וכו' ומשני נשים סומכות רשות ואי שיכולות לחייב עצמן מאי פריך, ועוד אמאי צריך לנשים סומכות רשות כיון שהתחיבה

ונ"ל דיכולות לחייב עצמן מטעם נדרי מצוה והלימוד הוא מפיך זו צדקה ולפהנל"נ דתליא אי נשים סומכות רשות כלומר אי הוה מצוה שאינה חיובית מ"מ כיון דהוה מצוה שייך להתחייב מטעם בפיך זו צדקה והוה נדרי מצוה אבל אי לא הוה מצוה כלל אז אין שייך להתחייב מטעם בפיך זו צדקה (ואחז"ר מצאתי ב"ה את היסוד הנ"ל בר"ן פ"ש דסוכה וז"ל נשים במ"ע שהזגר"מ אי אמרינן נשים סומכות רשות אע"פ שאין חייבות או עבדי נוטלות שכר ולפיכך יכולות לברך עליהן וכו' וכן בפ' בתרא דר"ה מבאר זאת מדאמרינן גדול המצוה ועושה יותר משאינו מצוה ועושה אלמא דאינו מצוה ועושה נמי יש לו שכר ובכלל מצוה הן וכן ברשב"א פ"ש דסוכה איתא הכי עיי"ש אלמא שזהו הגדר של מ"ע שהזגר"מ לנשים דאין להן חיוב אלא שאם עבדי יש להן מצוה)

אך יש להסתפק אי במצוה שאינה חיובית כגון אכילת מצה בשאר ומום של פסח שנתבאר מהירושלמי שאינה חיוב אלא אם אוכל מצה יש לו מצוה איך יהא אם נשבע שלא לאכול מצה בשאר ימים של פסח אי חל השבועה אי יש לו דין נשבע לבטל את המצוה אי לא ונראה ראיה מתשובת הרא"ש הובא בתשובת גאוני בתראי סימן מ' אם נשבע לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תליא רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ אע"ג דמצות יבום קודמת למצות חליצה מכל מקום כיון דבדידיה תליא רחמנא אין זה נשבע לבטל את המצוה עכ"ל והביאור הוא כיון דרק מצוה היא ולא חיוב גמור והראיה שאין כופין כמו בכל מ"ע ולכן און זה נשבע לבטל את