נתיב מאיר לה

כתי עדים אחת אומרת קרוב לו וכו' אבל אם הוא ספק לעדים לא הוה ספק גירושין דהוה מגרש בלא עדים וה"נ כאן כיון דספק הוא לעדים היה מקדש בלא עדים ולא הוה קדושין כלל ולכן לא הזכיר הרי"ף ספיקא הוא דבאמת לא הוה קדושין כלל כיון דספק הוא לעדים ואי קשיא א"כ גבי כלב רץ אחריה אמאי כתב הרי"ף דהוה ספיקא ד"א הא שם ספק הוא אם נתרצית לקדושין או לא א"כ יהא נמי חסרון משום מקדש בלא עדים ואמאי הוי ספיקא (וא"ל משום דבכלב רץ אחריה הוה ספק אם יש דין כסף משום שמחויב להציל ז"א דמ"מ מחויבת לשלומי כמו שפירש הריטב"א והוה כסף) ונ"ל דהר"ן כתב בנדרים ל'. וז"ל כיון דהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא כתוב כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל אלא מכיון שמסכמת לקדושין הרי היא מבטלת דעתה וכו' ומשויא נפשה כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו עכ"ל נמצא לפ"ז דהיא אינה פועלת בקדושין אלא הבעל ומצד הבעל איכא מעשה הקידושין ומצדה הוא רק אם אינה רוצה אז מעכבת את פעולת הבעל שלא יעשה חלות של קידושין ולפז"נ דעדים צריכים לראות רק את מעשה הקדושין ולא החלות ולכן אם ספק הוא לעדים אם הוא רוצה בקדושין אז ספק הוא אם רואים מעשה הקדושין דילמא נותן לשם מתנה ולכן הוה חיסרון מטעם מקדש בלא עדים ולכן בנתן הוא ואמרה הוא הוה מקדש בלא עדים כיון דספק הוא לעדים וכהנ"ל אבל בכלב רץ אחריה הספק הוא רק אם הוא נתרצית לקידושין דאמרה מד"א חיובי מחיבת לאצילן אבל הוא בודאי מרוצה לקדושין ולכן הוה מעשה הקידושין רק ספק הוא בחלות ולכן אין חיסרון מטעם מקדש בלא עדים [ואחז"ר שמעתי כי עצם הסברא הנ"ל בספק מצידה אינו חיסרון מטעם מקדש בלא עדים כבר הקדימני הס' א"מ ואין תח"י לעיין אצלו]

ושיטת הרמב"ם שכתב נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק ולא הוה כמקדש בלא עדים וי"ל דסובר דאימתי הוה חיסרון בעדים אם לא ראו כשיוכלו לראות יותר אבל כאן ספק לכו"ע במציאות כזאת ולכן לא הוה כמקדש בלא עדים וכיוצא בו מצינו ב"ב נ"ו: שיטת הרשב"ם לענין חצי דבר דאימתי הוה חצי דבר דוקא בשנים אומרים אחת בגבה וכו' דהיה יכול לראות גם את השער השני בשעה שראה זו. אבל בשני חזקה ששנים אומרים בראשונה וכו' לא הוה חצי דבר דמי שרואה אכילת שנה זו אינה יכול לראות של שנה שניה אא"כ שוהה וכו' וה"נ כן יהא סברת הרמב"ם אבל הרי"ף לשיטתו שלומד גם שם דלכן לא היה חצי דבר בשני חזקה כיון דתועיל לענין פירות שמחויב לשלם אם לא יהא לו עדים לכל שני חזקה ואינו סובר כשיטת רשב"ם. דסבירא ליה אפילו אם אינו יכול לראות מ"מ הוה חצי דבר וה"נ ל"ש ולפי שביארנו שיטת הרי"ף יהא ניחא ג"כ מה שהובא במרדכי ריש פ"ק דקדושין אם אחד קידש בתך סתם ותוכ"ד פירש איזה שחשב ופירש מר"ם דלא מהני תוכ"ד בקדושין והוה קדושין שאין מסורין לביאה ע"כ ואינו מובן כיון שמבאר שכך היה כוונתו אמאי אינו נאמן מ"ש מתשובת מיימוני בהל' אישות סי' ג' וז"ל ראובן ששלח לקדש את לאה וכאשר בא שמה הראה להם ההרשאה של השליחות ובעת קדושין שמעו העדים שאמר לי ואמרו לי מדוע לא אמרת לראובן ונשבע שכוונתו היה לראובן עיי"ש וכתב דנאמן משום דלא איתחזק אע"פ שהוא דבר שבערוה וא"כ כאן נמי מ"ש דאינו נאמן ולפי הנל"נ המרדכי דהוה חיסרון בהעדים דמקודם ראו מעשה על חלות ספק ואח"כ מבאר שהוא מעשה על חלות ודאי ומעשה כזה לא ראו העדים ולכן היה חסרון בהעדים ולכן לא היה רק חנות קדושין של ספק ואי קשיא בתשובת מיימוני נמי ליהוי חיסרון בהעדים שהעדים שמעו רק לי רק אח"כ הוא מבאר דכוונתו היה לצורך משלחו והעדים צריכים לידע בעת מעשה הקדושין אך ז"א דהעדים ראו מעשה הקדושין דהיינו שראו שהאשה קבלה הקדושין וראו מי עשה מעשה הקדושין דהמעשה היה של שליח בכל אופן רק אם הוא שליח אז החלות הוא בעד המשלח אבל הפעולה הוא מתיחס לשליח וגוף המעשה שייך לראות העדים. אבל החלות אינו שייך לעדים לכן אע"פ שלא ידעו בעת מעשה למי נתקדשה אם מבאר אח"כ מהני ועוד דשם זולת זה ל"ק דשם מיירי שחזר וקדשה שנות לראובן אלא דהשאלה היה אם צריך גם גט משליח ונמצא דלקדושי ראובן לא הוה ספק במעשה הקדושין

ובז"נ נמי מה שלכאורה יקשה הרמב"ם פ"ב מהל' גירושין הל' י"ט. אם קידשה אביה ומת מתגרשת משיגיע גט לנדה אם מבחנת בין גיטה לד"א וכו' ויקשה איך מתגרשת הא לגירושין צריך עדי מסירה ואין מעידין לקטנה כמו שכתב הרמב"ם פ"י מהל' גירושין הל' ט' בקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן וכו' א"כ יקשה כנ"ל ובז"נ דעדים צריך רק על מעשה הגירושין והמעשה הוא מצד הבעל