נתיב מאיר לד

המצוה מיד אבל כאן לא נעשה המצוה מיד לכן איתא ביזוי מצוה ואין מדליקין אלמא דרב הונא וכו' מכריע אי נעשה המצוה מיד מדליקין דאז ליכא ביזוי מצוה. אבל אי נעשה המצוה אח"כ וכ"ש בקינסא דאסור משום דכשנעשה המצוה אח"כ הוי ביזוי מצוה וכיון דקיי"ל דהדלקה עושה מצוה דהדליקו חרש וכו' לא עשה כלום רמב"ם שם הל' ט' לכן פסק הרמב"ם דמדליקין מנר לנר אבל בקינסא אסור משום דרב הונא בעיקר הדין של ביזוי מצוה בנר חנוכה פוסק כרב אבל במיד כלומר שהיינו שמיד נעשה המצוה לא הוה ביזוי מצוה ובז"נ מה דהקשה הלח"מ ממע"ש משום דמצינו דלענין צצית פסק כשמואל דמתירין מבגד לבגד דכן פסק בה' צצית פ"א הי"ג ומותר להתיר צצית מבגד זה ולתלותם לבגד אחר וכו' אלמא דפסק כשמואל בצצית ומדוע ומסתבר דהכרעת רב הונא הוא בנר חנוכה אבל בצצית לא הכריע וממילא נשאר כשמואל משום דרבה עביד כותיה וגם רב הונא לא פליג אצצית אלא לענין נר חנוכה חושש לביזוי מצוה ולכאורה יקשה מ"ש הא בצצית נמי כיון דמתירין מבגד לבגד לא נעשה המצוה מיד אלא אח"כ כשתולה בבגד החדש והוה כמו קינסא או כמו דאמרינן דאי הנחה עשה מצוה וכו' וא"כ אמאי פסק בנר חנוכה בקינסא אסור ובצצית פסק דמתירין מבגד וכו' הא הוי תרתי דסתרי ולו יהא דרב הונא וכו' סובר כן אבל מדוע סובר רב הונא כן ונ"ל דע"כ רב הונא וכו' מחלק כן דמצינו דבצצית פוסק רבינו בפ"ג מה' צצית הל' י' דצצית אינו חובת טלית אלא חובת האיש שיש לו טלית וכלי קופסא פטורים מן הצצית ובז"נ דחילוק יש מנר חנוכה דבשעה שמדליק מזה לזה הוה הנר שדולק נר מצוה כלומר שעשה מצוה עתה בשעה שדולק ולכן הוה ביזוי מצוה אם מדליקין אחרת ע"י קינסא ממנה אבל בצצית בשעה שמתיר הצצית מסתמא אינו לבוש עתה כדי שלא יעבור בעשה מיד ואינו עושה המצוה עתה כיון דצצית לאו חובת טלית הוא דכן פוסק הרמב"ם פ"ג הל' י' מהל' צצית ולכן ליכא ביזוי מצוה ולכן פסקינן בזה כשמואל דעביד רבה כותיה. ורב הונא וכו' נמי יסבור כן משום דלא מכריע ע"ז ומשום חילוק הנ"ל ולכן פסק רבינו דמתירין צצית מבגד וכו', ולפז"נ נמי במע"ש משום דבמע"ש נמי עתה אינו עושה המצוה אלא כשיהא בירושלים ויאכל שם וא"כ לא שייך ביזוי מצוה דיהא אסור לשקול כנגדו דדמי לקינסא דהמצוה נעשית אח"כ ז"א כיון דעתה אינו עושה מצוה במע"ש ולכן ליכא משום ביזוי מצוה ולכן על פי דין מותר לשקול אלא דאסור משום גזירה שמא נא יכוין ממנו משקלו וכו' ולכן פסק הרמב"ם דאינו אסור אלא משום גזירה. אך מסוגית הגמרא דמשמע דלמ"ד קינסא אסור הוה הטעם של אין שוקלין כנגדו וכו' על פי דין משום ביזוי מצוה ולא משום גזירה וקשה ע"ז אך ז"א דהגמרא אזלא להס"ד קודם הכרעת רב הונא וכו' שלא ידענו עוד מהחילוק אם עשה מצוה עתה או לא ולכן שייך במע"ש נמי משום ביזוי מצוה או קינסא אסור, אבל לפי המסקנא כהכרעת רב הונא וכו' וכדי שלא יסתור דין של צצית מנר חנוכה מוכרחים אנו לחלק דתליא אם נעשה המצוה עתה אז שייך ביזוי מצוה ואסור ואם עתה לא נעשית המצוה אז אין שייך ביזוי מצוה וכהנ"ל וא"כ במע"ש נמי אין נעשית המצוה עתה אלא בירושלים ולכן לא שייך ביזוי מצוה ואסור רק משום גזירה אפינו אי אמרינן קינסא אסור וניחא פסקי רבינו ולא סתרי אהדדי ---- בעה"י. הל' אישות. פרק ג' הל' ב'

נתנה היא וכו' ואם נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק ע"כ והכי איתא בקדושין ה: נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן אך הרי"ף לא הביא ספיקא היא רק חיישינן מדרבנן וצריכה גט והר"ן נתעורר על זה וכתב דאפשר שבכל ספק קידושין א"צ גט מד"א דאוקמא אשה אחזקתה וכו' אבל הרב אלפסי ז"ל כתב לקמן וכו' בבעיא דרב מרי בכלב שרץ אחריה דסלקא בתיקו דהוה ליה ספיקא ד"א ולחומרא וצ"ע עכ"ל ונ"ל די"ל דהרי"ף אינו לומד כפירש"י דהספק משום דכתוב כי יקח ולא תקח ולכן אמרה היא ספק הוא אי דמיא לכי תקח אלא ילמוד כשיטת הרמ"ה הובא במ"ל שם דספק דנתן סתם יוכל היות שנתן לשם מתנה וכו' אמרה היא הריני מקודשת לך שמא לא חש לדבריה כי האיש יוכל לישא כמה נשים לכן לא איכפת לו למחות ולכן שתק או"ד כיון ששתק מסכים לדבריה ומקודשת זאת הוא הספק של נתן הוא ואמרה היא ובז"נ הרי"ף דלכך לא הזכיר ספיקא הוא כיון דספק הוא אם עושה מעשה הקדושין או נותן לשם מתנה וא"כ ספק הוא לעדים ג"כ והוה מקדש בלא עדים כמו שכתב הב"ש גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה פירש הב"ש דמיירי דוקא בשתי