נתיב מאיר ל

שהתורה חייבה לעשות פעולת המצוה בהגוף וגם בהמחשבה דהיינו שיחשוב לצאת ידי מצוה בזאת הפעולה או דילמא דהכוונה הוא בגדר שמכשיר את הפעולה לפעולת מצוה דבלא הכוונה הוא פעולה של חול ועתה ע"י כוונה היא נעשית פעולת מצוה אבל לא בגדר שהכוונה היא חלק ממעשה המצוה והנ"מ בזה יהא כן אי אמרינן דהכוונה היא חלק ממעשה המצוה דהיינו שצריך פעולה בגוף ובמחשבה יהא שייך דצריך כוונה אפילו במצה אע"ג דבאכילה העיקר היא הנאת מעיו מ"מ צריך גם לזה פעולת המחשבה דהיינו שיכוין למצוה אבל אי אמרינן דהכוונה היא רק בגדר מכשיר דהיינו עושה את הפעולה החולנית לפעולת מצוה ע"י הכוונה אז אפשר לחלק בין מצה לשופר דבמצה עיקר המצוה הוא הנאת מעיו כדכתב הר"ן ולכן אין שייך שיפעול הכוונה בזה דל"ש שיפעול הכוונה אלא בפעולה דבלא כוונה היה סתם פעולה וע"י הכוונה נעשה לפעולת מצוה אבל בהנאה דהוא דבר שבהרגשה ל"ש שהכוונה יעשה שום רושם עליה דע"י הכוונה ישתנה ההרגשה ולפ"ז אפשר לחלק דבאכילת מצה אין צריכין כוונה דעיקר הוא הנאת מעיו ולגבי הנאה לא שייך שתכשיר הכוונה את ההנאה להנאת מצוה אבל בשופר שהיא פעולה שייך הכוונה תכשיר את הפעולה לפעולת המצוה שבלעדי הכוונה היא תקיעת שיר בעלמא ולכן צריך כוונה ובזה יחלוקו רבא ואבוה דשמואל שרבא שאינו מחלק בין שופר למצה סובר שהכוונה הוא בגדר חלק מפעולת מצוה ולכן שייך כוונה גם במצות אכילת מצה ולכן אם באכילת מצה א"צ כוונה והוא הדין בשופר נמי א"צ דדמי להדדי אבל אבוה דשמואל סובר שהכוונה אינה חלק מהפעולת מצוה רק בגד הכשר שמכשיר את הפעולה שיהא פעולת מצוה ולא פעולה של חול וזה יהא שייך דוקא בשופר שהוא פעולה אבל לא באכילת מצה דעיקר היא הנאת מעיו ובדבר שבהנאה ובהרגשה אין שייך שהמחשבה יכשיר ויפעול ע"ז כהנ"ל ולכן פסק הרמב"ם שבמצה א"צ כוונה ובתקיעת שופר צריך כוונה דפוסק כאבוה דשמואל וכחילוק הנ"ל וכן ניחא נמי מה דפסק בפ"ב מה' מגילה ה"ה הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא דמצות צריכות כוונה דמגילה הרי היא כשופר וצריך כוונה. הל' לולב. פרק ז' הל' כ"ה

מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים בשבת בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת וכו' עכ"ל והכי איתא במשנה סוכה מ"ב. ופריך שם בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא אימא לא תקבל ופירש"י דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל ופירש"י כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל ע"כ וקשה לכאורה איך שייך נאמר כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו אפילו לנשים הא אמרינן בשבת ס"ב. גבי לא תצא אשה בטבעת שוש עליה חותם אמר עולא וחילופיהן באיש אלמא קסבר עולא מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ופריך רב יוסף ורועים יוצאין בשקין ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכם של הרועים וכו' ופירש"י אלמא אע"ג דלא רגילי ביה מגו דלגבי האי תכשיט לגבי האי נמי תכשיט הוא ומשני קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן וכן פסק הרמב"ם כעולא שמותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם בשבת ולאשה אסורה (פי"ט מהל' שבת ה"ג) וא"כ מ"ש כאן דאמרינן כיון דראוי לנטילת אנשים מותר בטלטול אפינו לנשים דתורת כלי עליו לכל הא נשים עם בפני עצמן הן

ובהגה"ה על הרא"ש פ' לולב הגזול שם הוא מא"ז וז"ל מכאן יש ללמוד דאסור לנשים לברך על כל מ"ע שהזגר"מ דאי יכולין לברך מאי איריא דראוי לאנשים תיפוק ליה דראוי לה עצמה ליטול ולברך אבל ר"ת מתיר להן לברך ומפרש כאן בע"א ע"כ א"כ לפי שיטת ר"ת לא יהא סתירה משבת כיון דראוי גם לנשים ליטול ולומד כי זאת היא כוונת הגמרא בקמ"ל כיון דמותרין לברך לכן מקבלות וכו'. אבל הרמב"ם פרק ג' מהלכות ציצית הלכה ט' כתב כי מ"ע שהזמן גרמא אם נשים עושות בלא ברכה אין מוחין משמע אבל בברכה אסור וא"כ ע"כ צריכים אנו לטעם רש"י כיון דראוי לנטילת א אנשים תורת כלי עליו לכל וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה משבת ס"ב

ונ"ל דשם גבי לא תצא אשה בטבעת שוש עליה חותם ברה"ר בשבת דהוה איסור ד"א ולכן אמרינן מותר לאיש ולא לאשה בטבעת שיש עליה