נתיב מאיר כט

שפיכה מ"מ אינה פוטרת ברכת הפסח את של זבח ולכן ניחא שיטת רבינו אע"פ שפוסק דזריקה בכלל שפיכה בה' פסוה"מ מ"מ בה' חו"מ פוסק דברכת הפסח אינה פוטרת של זבח דלא תליא זה בזה וכהנ"ל. הל' שופר. פרק א' הל' ג'

שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה וכו' שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל א"א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי עכ"ל

ונ"ל אך נביא תחלה את הירושלמי שהראב"ד משיג בו. והכי איתא סוכה י"א: שופר של עכו"ם ושל עיר הנדחת ר' לעזר אמר כשר וכו' תני רב הושעיה פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסה בלולב כתוב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה ברם הכא יום תרועה והיה לכם מ"מ עכ"ל הירושלמי הצריך לנו ולכאורא יקשה הא הירושלמי מיירי באיסורי הנאה ולא בגזל ואיך מביא הראב"ד הראיה מאיסורי הנאה לגזל אך י"ל כי הראב"ד לומד כן דבאיסורי הנאה הוה מצהב"ע כמו בגזל וכיון דמיום תרועה מרבינן דל"ח כאן למצהב"ע וה"ה בגזל נמי יצא דדין שלו ליכא בשופר. ונראה כי שיטת הרמב"ם היא כן דלכאורא יקשה הירושלמי אמאי צריך קרא דאיסורי הנאה כשר בשופר ול"ח למצהב"ע הא מנות לאו ליהנות ניתנו ולא הוה מצהב"ע ממילא לא צריך קרא ע"ז ול"ל דצריך קרא דא"צ דין שלו בשופר א"כ הוה להביא הקרא על שאול דכשר בשופר ולא באיסורי הנאה ולכן יסבור רבינו שהירושלמי אזלא בשיטת ר' יהודה בר"ה כ"ח. שסובר דבשופר של שלמים אם תקע לא יצא משום מצהב"ע דסובר דמצות ליהנות ניתנו אבל אליבא דדינא דקיי"ל כרבא שם דמצות לאו ליהנות ניתנו ולכן א"צ הלימוד של יום תרועה יהיה לכם מ"מ על איסורי הנאה דלא הוה כאן מצהב"ע כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ לא היה הירושלמי אליבא דדינא ולכן אונו מביא רבינו הלמוד הזה ולכו מביא רבינו שאון בקול דין גזל. ובז"נ מה דהקשה השם הלח"מ הא כתב הרמב"ם סוף פ"ה מהל' מעילה קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין וא"כ אמאי אמרינן ר"ה כ"ח. עולה דבת מעולה היא כיון דמעל נפקא לחולין הא אין מעילה בקול וגם רבא דאתקיף ליה אימת מעל לבתר דתקע וכו' משמע דמודה דמעל ויקשה כנ"ל ולפי הנל"נ דמאי דאמרינן בגמרא אם תקע בשופר של עולה מעל הוא רק לשיטת ר' יהודה דמצות ליהנות ניתנו וגם רבא סבר כן בתחלה דמצות ליהנות ניתנו ועיי"ש ולכן ניחא דמעל דאימתי אמרינן דבקול לא מעל זהו אי ההנאה הוה רק מן הקול לחודא ולכן אמרינן דהנאת קול לא חשוב הנאה דלחייב ענה מעילה אבל אם יש לו ע"י הקול הנאת מצוה אי אמרינן דמצות ליהנות ניתנו אז מעל גם ע"י קול אבל אליבא דדינא ולמסקנא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא הוה ליה אלא הנאת קול ובהנאת קול ליכא מעילה וניחא פסק הרמב"ם דבקול לית ביה מעילה שם פרק ב' הל' ד'

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו וכו' נתכוין שומע לצאת ודי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציאו וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע עכ"ל והקשה הרה"מ הא פ"ו מה' חו"מ פסק שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם שיוצא ידי חובתו ובגמרא ר"ה כ"ח. אמרינן כפאוהו לאכול פרסיים יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא קסבר רבא מצות א"צ כוונה אלמא דרבא מדמה להדדי שופר ומצה וא"כ יקשה פסק רבינו דמחלק ועיי"ש וגם הר"ן הקשה כן וכתב אע"ג שבתקיעת שופר לא יצא בלא כוונה הכא במצה יצא שכן נהנה כדאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר ע"כ אך יקשה כי מסקנת הגמרא מדמה מצה לשופר וכתב הרה"מ דרבא מדמה שופר ומצה דאמר זאת אומרת ולא אבוה דשמואל ורב אשי אך צריך להבין במאי פליגי רבא ואבוה דשמואל ואיזה חילוק הוא בין שופר למצה ונראה דצ"ל כחילוקו של הר"ן שמחלק בין שופר למצה שבמצה יצא שכן נהנה וכו' וכמהו דתימא דאמר בגמרא וכו' אך באיזה סברא פליגי רבא ואבוה דשמואל דרבא מדמה אהדדי ואבוה דשמואל מחלק ונראה דיש לחקור איך הוא הביאור של מצות צריכות כונה אי נימא דהכוונה היא חלק ממעשה המצוה דהיינו