נתיב מאיר כז

הל' חו"מ. פרק א' הל' ו'

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי וכו' אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת ג' ביצים אם אכל אינו נוקה וכו' ע"כ והקשה הרה"מ כזית בכדי אכילת פרס למה פטרו מכרת. ועוד הקשה הכ"מ למה לי קרא דכל מחמצת דלוקה אם אכל כזית בכדי אכילת פרס הא בכל האיסורין נמי לוקה בכזית בכדי אכילת פרס כמו שכתב רבינו עצמו בפט"ו מהל' מא"ס הל' ג'

ונ"ל כי הבהמ"א בפסחים פ' אלו עוברין פירש טעמו וממשו לוקין (ע"ז ס"ז.) היינו כל שממש האיסור ניכר בו אע"פ שהוא פירורין פירורין והוא שאכל מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אין לוקין פירש הוא ז"ל כגון שנימוח האיסור ואין ממשו ניכר. ואין נראה לעין זהו טעם כעיקר ואין לוקין ע"כ ולפז"נ די"ל דרבינו יסבור כשיטת המאור וכאן מיירי שאין ניכר הממש ולכן ליכא כרת וגם צריך קרא למלקות מכל מחמצת כיון שנימוח ואינו ניכר הממש דאז בכל האיסורין אינו לוקה כה"ג אבל כאן לוקה משום קרא וכרת ליכא דאימתי איכא כרת אם ניכר הממש אבל כאן שנימוח ואינו ניכר אז גם אפילו התערובות היה כזית בכדי אכילת פרס נמי ליכא כרת ומה שכתב בפט"ו מהל' מא"ס שלוקה שם מיירי שניכר הממש בפירורין פירורין ולכן לוקה אם אכל כזית בכדי אכילת פרס וניחא קושית הרה"מ וקושית הכ"מ. שם פרק ב' הל' ג'

ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציא מכל גבולו וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר וכו' ע"כ ש לעיין איך היא שיטת הרמב"ם בטעם הבדיקה הנ"ל דרש"י ריש פסחים כתב הטעם שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא ותוס' שם הקשו על רש"י כיון דצריך ביטול דהבודק צריך שיבטל ומד"א בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ולכן פירשו תוס' דחכמים הצריכו בדיקה כדי שלא יביא לאוכלו ונ"ל לתרץ קושית תוס' על רש"י כן דלכאורה יקשה דהא רש"י סותר את עצמו כי כתב א ד'. ד"ה חובת הדר אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה ובל ימצא הא אמר לקמן דסגי ליה בביטול בעלמא או מסיח דעתיה מיניה ומשוי לוה כעפרא וכו' ורבנן הוא דאצרוך בדיקה והשתא כה"ג מיבעיא ליה טורח זה על מו מוטל על המשכיר דחמירא דידיה או"ד על השוכר וכו' אלמא דכתב רש"י דבדיקת חמץ לא משום בל יראה ובל ומצא וסותר את עצמו ונראה כי לקמן ד"י אמרינן מד"א בביטול בעלמא סגי ופירש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה והתוס' הקשו על שיטת רש"י ופירשו דמד"א בביטול בעלמא סגי מטעם שאחר שביטלו הוה הפקר ויצא מרשותו ומותר וכו' מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים וכו' אלמא דרש"י סובר דבביטול מקיים מ"ע דתשביתו דרש"י לשיטתו דסובר דביטול משוי ליה כעפרא בעלמא כמו שכתב לעיל ד'. ולכן הוה השבתה דבטול שם אוכל מיניה דהסכם הבעלים על חפץ שלהם הוה כהסכמת כל העולם ואם העולם יחליטו על דבר אוכל שאינו אופל ולא ישתמשו אותו בתור אוכל נפסד שם אוכל מיניה וממילא בטל שם חמץ מיניה כיון שאינו אוכל ונעשה עפרא בעלמא ולכן מקיים מ"ע דתשביתו ותוס' יסברו דביטול מטעם הפקר ונעשה אינו שלו ולכן אינו עובר על בל יראה אבל אינו מקיים מ"ע דתשביתו כיון דלא יצא מתורת אוכל ובז"נ שיטת רש"י דאינו סותר את עצמו וגם יתורץ קושית תוס' שהקשו על רש"י דכוונת רש"י היא כן כיון דבביטולו הוה כעפרא ואינו אוכל א"כ משום נקיות הבית א"צ לשהות בביתו אם מבטל באמת לכן סובר רש"י דאם אינו בודק אחר ביטול ניכר דהביטול לא היה באמת א"כ עובר על בל יראה ובל ימצא דאם היה ביטלו באמת ונעשה כעפרא א"צ לשהות בבית ובז"נ דרש"י לא יסתור את עצמו דמתניתין מיירי כשדר בביתו ולכן אם אינו בודק עובר על בל יראה וכו' וכהנ"ל אבל בדף ד'. מיירי שהשכיר את הבית ונקיות הבית אינו מוטל על המשכיר אלא על השוכר וא"כ מה דאינו בודק אינו ראיה דלא הוה ביטול באמת וא"כ לא שייך שיעבור על בל יראה וכו' כיון שביטל אלא דמ"מ איכא דין דרבנן דצריך לבדוק ולשיטת רש"י צ""ל דחיוב הבדיקה בה"ג משום לא פלוג רבנן ומיבעיא ליה על מי הוא הדין בדיקה על המשכיר