נתיב מאיר כו

ליכא דין כהנ"ל לכן ל"א ספיקא דרבנן לקולא כה"ג

אך לפי תירוצו של הר"ן שכתב כיון שצריך להקל בתרוייהו וממילא תתעקר התקנה לכן ל"א כה"ג ספיקא דרבנן לקולא אם נאמר כסברא הזאת בד"א נמי אז יהא ניחא הרמב"ם פ"י מהל' שחיטה הל' ו'. נחבס הגולגולת רוב גבהה ורוב היקפה טריפה וכו' נחבס רוב גבהה ורוב היקפה קיים או שנחבס רוב היקפה והרי רוב גבהה קיים ה"ז ספק טריפה ונראה לי שאוסרין אותה ע"כ והקשה הכ"מ אמאי צ"ל ונראה לי הא סד"א לחומרא ואמאי תלה הדבר בנראה לי ועיי"ש ולפז"נ דהרמב"ם סובר דסד"א מן התורה לקולא ורק מדרבנן לחומרא. אבל כאן דבודאי איכא דין ד"א אלא הספק אם ברוב גבהה או ברוב היקיפה וכיון דנימא מד"א לקולא בע"כ אתה צריך להקל מד"א בין ברוב גבהה ובין ברוב היקפה וזה אי אפשר כיון דבחד גוונא בודאי אסור מד"א ולכן באופן זה יודה הרמב"ם שספק אסור מן התורה וזהו שכתב הרמב"ם ונראה לי שאוסרין אותה וכוונתו שאסור מד"א באופן זה שכה"ג ל"א סד"א לקולא מד"א אלא יהא לחומרא מד"א וניחא קושית הכ"מ. הל' יו"ט. פרק ז' הל' י"ח

כיצד שחל יום שביעי שלו להיות ביו"ט וכו' והבא ממדינת הים וכו' הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד ע"כ והקשה הכ"מ הא בגמרא מו"ק י"ד. בעו אונן שאבדה לו אבדה ערב הרגל מהו כיון דאונן מוכחא מילתא ולכן מותר לגלח במועד וכו' או"ד כיון דלא מוכחא מילתא כי הנך לא תיקו ומדהשמטוה רבינו והרי"ף והרא"ש משמע דנקטו לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא"ש דסברי דמלאכת חוה"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא עכ"ל ונ"ל דיש להסתפק להשיטות דמחזיקין מאיסור לאיסור. אי דוקא באיסור ד"א אמרינן מחזיקין או דילמא אפילו מאיסור ד"א לאיסור דרבנן נמי אמרינן מחזיקין וכו' וי"ל לפי מה דכתב הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' ח'. אפילו אם בעל ביאה אסורה שאסור רק מדברי סופרים הוה אין מנוקה מעון ואין המים בודקים את אשתו. ואמאי וביארנו שם שהרמב"ם לשיטתו שסובר שכל איסורי דרבנן הוה מלא תסור וממילא הוה כאיסור ד"א ולכן מסתבר לפי"ז דלשיטת הרמב"ם מחזיקין מאיסור לאיסור אפילו מאיסור ד"א לאיסור מדרבנן וביארנו בפ"ג מהל' נזירות דהרמב"ם סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור ולפז"נ הרמב"ם כאן דפוסק להחמיר בהבעיא דאונן שאבדה לו אבדה ערב הרגל וכו' כיון שברגל גופא בודאי אסור ועתה כשנעשה מועד נעשה ספק אם מותר לגלח או אסור מטעם איסור דרבנן ולכן אמרינן דאסור מטעם מחזיקין וכו' דאף בספיקא דדינא יש שיטות דאוקמא אחזקה וכן הוא שיטת רבינו ולכן שייך מחזיקין מאיסור לאיסור כה"ג ולכל הפחות נא יהא ספיקא דרבנן לקולא בכה"ג ובז"נ הרמב"ם פ"ב מהל' ביאת מקדש הל' י"א. האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה והקשה המנ"ח הא הרמב"ם ס"ל שרק יום ראשון הוא מד"א אבל שאר ימים הוא מדרבנן ואמאי אינו מביא קרבנותיו כל שבעה ושם משמע שאף בדיעבד אינו נרצה משמע שמד"א היא והכ"מ מביא מקור לרבינו מהתוספתא בזבחים וכתב המנ"ח אפשר שהתוספתא ס"ל שכל ז' היא מד"א אבל להרמב"ם יקשה ע"כ ולפי הנ"ל ניחא כיון ששיטת הרמב"ם בכל איסורי דרבנן היא מלא תסור והוה כאיסור ד"א כל שבעה ולכן אינו משלח קרבנותיו כל שבעה דהוה כאבל ד"א דאינו שלם ולכן אינו מביא קרבנותיו כל שבעה

ולפ"ז יש להסתפק לשיטת הרמב"ם דכל איסור מדרבנן הוא משום לא תסור אי אמרינן מתנה על איסור דרבנן או דין דרבנן אי תנאי בטל כמו בד"א ונראה להביא ראיה דאיתא בהדיא ברמב"ם פי"ב מהל' אישות הל' ט'. התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאי בטל ואע"פ שירושת הבעל מד"ס עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בכלל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקות משפט וכו' עכ"פ מזה נראה להדיא שבדין דרבנן נמי הוה כמתנה עמשכב"ת ותנאי בטל (והוא בכתובות פ"ד.) אך צריך להבין אמאי צריך לחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' לשיטת הרמב"ם שאיסור דרבנן הוא בכלל לא תסור וממילא הוה כד"א אך י"ל דהביאור של רבינו הוא כן דהניחו כדין ד"א ולא עשו קולא כדי להבחין בין דרבנן לד"א כמו שעשו בספק דרבנן להקל כדי להפריש בין דבריהם לד"א כמו שכתב בס' זהר הרקיע אבל כאן הניחו אד"א וזהו כוונתו בעשו חיזוק לדבריהם וכו'.