נתיב מאיר כה

ולקולא ולפי הנל"נ דאמאי אין רואים מומים ביו"ט פירש"י שם או דהוה כדן את הדין או דהוה כמתקן ולהצד שאומרים אין רואין הוה דין אחד עם אין דנין ביו"ט או עם אין מתקנין ביו"ט שנכלל בזה וא"כ איכא ודאי דין דרבנן ולא שייך ספיקא לקולא דהיינו דמספק ליכא דין דהא ודאי איכא דין של אין דנין ואין מתקנין ביו"ט וכהנ"ל ובז"נ יבמות כ"ב. בשניות דרב חייא דבעי בגמרא אי יש להן הפסק ולא איפשטא והביא הרשב"א בחידושיו שם איכא מאן דפסק בהו לקולא דשניות דרבנן נינהו והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ובספר יראים פסק לחומרא ע"כ וצריך להבין סברת היראים הא ספיקא רבנן לקולא ולפי הנל"נ דהסברה הוא כן דאי אין להם הפסק הוה כולהו דין שניות ודין אחד לכולהו ולכן ליכא למימר ספיקא דרבנן לקולא דהיינו דמספק ליכא דין כיון דבודאי איכא דין שניות ולהצד שאין להן הפסק כולהו ניכללים בדין שניות לכן פסק היראים לחומרא והשיטות שפסקו לקולא וכן הוא שיטת הרמב"ם פ"א מהל' אישות הל' ו'. (עיין בהרה"מ שם) אית להו דלאו דין אחד הוא לכל או אין להן הפסק אלא לכל אחד איסור מיוחד דרבנן ולא שייך ספיקא דרבנן ולקולא ובזה החקירה אי אין להן הפסק הוה דין אחד לכל או דין מיוחד לכל אחד ואחד פליגי בזה היראים ואינך שיטות ובז"נ נמי הרמב"ם פ"ח מהל' עבדים הל' ד' מכרו לעכו"ם לשלשים יום מכרו חוץ למלאכתו חוץ מן המצות וכו' ה"ז ספק אם נשתחרר או לא וכו' לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהן לחירות מיד עכו"ם אין מוציאין מידו ע"כ והטור בסימן רס"ז כתב דבכל הני דאסקינן בתיקו אם יצא לחירות או לא כיון דלא איפשטא ולקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא לחירות ולכאורה תקשי לרבינו הא ספיקא דרבנן ולקולא וכדביארנו דמספק ליכא דין איסור כלל וממילא לא שייך קנם וא"כ אמאי מהני תפיסת העבד להרמב"ם ולפי הנל"נ דשיטת רבינו היא כן אם מכרו חוץ משבת ויו"ט וכן אינך להצד שקנסו הוה בכלל של איסור מכירת עבד לעכו"ם ולא דין מיוחד לזה לחודא וא"כ כיון דדין ואיסור של מכירת עבד לעכו"ם איכא בודאי ממילא לא שייך שמספק ליכא דין כלל וכהנ"ל אבל הטור יסבור שדין מיוחד לזה אפילו אם אסרו וקנסו חוץ משבת ויו"ט ולכן שייך ספק דרבנן לקולא בזה. ובזה ניחא נמי מה דהקשה המ"ל פי"ג מה' שכירות על הסמ"ק וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא דלא איפשטא הלכך אסור ואינה לוקה והקשה המ"ל הא ספיקא דרבנן איסור שבות ולקולא וצ"ע ולפהנל"נ די"ל אי שייכא איסור שבות בכל האיסורין היה דין אחד כללי בכל האיסורין ולא דין מיוחד לכל אחד ואחד וכיון דדין שבות איכא בודאי לענין שבת וממילא אי הוה איסור שבות בכל האיסורין הוה דין אחד עם איסור שבות דשבת ולכן לא שייך לאמר ספק דרבנן לקולא דהיינו דמספק ליכא דין ז"א כהנ"ל. ובז"נ נמי מה דאיתא פסחים ק"ח. אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה ואמרי לה תרי כסי בתראי ולכן צריך כולם הסיבה מספיקא והקשה הר"ן נימא ספיקא דרבנן לקולא ויש שתירצו משום דליכא טירחא עבדינן לרווחא דמילתא והר"ן תירץ כיון שצריך להקל בתרווייהו וממילא תתעקר התקנה ולכן ל"א ספיקא דרבנן לקולא ולפהנ"ל בלא"ה ניחא דלכאורא יש לחקור איך הוא דין הסיבה בכוסות אי דין הסיבה דין בפני עצמו שהיינו שתית הכוס דין אחד והסיבה הוא דין שני או דהוא דין אחד לשתות הכום בהסיבה דהיינו לשתות באופן כזה ונראה דבזה מסתפקים התוס' שם ק"ח. ד"ה כולהו וצ"ע אם שכח ולא הסב אם יחזור וישהה וכו' ונראה דזהו ספיקתם אם לשתות בהסיבה הוה שני דינין וכיון דשתה בלא הסיבה אז הדין של שתיית הכוס כבר קיים אלא דחסר לו דין הסיבה ממילא הוה על דין הסיבה מעוות אשר לא יוכל לתקן דלא יוכל לשתות כיון שיצא כבר על דין שתיה ממילא לא יוכל לשתות עוד דיהא מוסיף בכוסות וזהו צד הספק שלא יחזור וישתה או"ד דשתית הכוס בהסיבה הוה חד דין היינו לשתות כוס באופן זה וכיון שלא הסב לא קוים המצוה של שתית הכוס לכן צריך לחזור ולשתות ולענין מצה הובא במרדכי בפסחים בלא הסיבה אף בדיעבד לא יצא והראיה שלו מגמ' השמש שאכל כזית מצה כשהוא מסב יצא משמע שבלא הסיבה בדיעבד לא יצא ובהרמב"ם פ"ז ה"ח מה' חו"מ כתב ואימתי צריכה הסיבה בשעת אכילת מצה ובשעת ארבעה כוסות ומדמה מצה לארבע ולא מפליג וכתב ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח משמע שבדיעבד אינו מעכב בשאר אכילתו אבל ארבע כוסות מדמדמה למצה משמע שבדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולשתות ואם כן לפי"ז היה שתית הכוס בהסיבה הוה דין אחד ובז"נ קושית הר"ן דלא שייך ספיקא דרבנן לקולא לאמר דמספק ליכא דין הסיבה כלל דז"א כיון דלשתית הכוס בודאי איכא חיוב וממילא להצד שמחויב בהסיבה נשאר חיוב הסיבה כיון דדין אחד הוא דהיינו לשתות הכום בהסיבה ולא שייך שמספק