נתיב מאיר כד

ונ"ל דהקשה הרמב"ן על הרמב"ם שכתב בס' המצות שכל מה שצונו חכמים הזהירנו י"ת מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וכו' והקשה הרמב"ן כיון דכל איסורי דרבנן בכלל לא תסור הוא א"כ איך הקילו לומר ספיקא דרבנן לקולא כיון דכל מה שאמרו חכמים הרי הוא מן התורה וכו' והס' זהר הרקיע מתרץ כן שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת והש"ש תמה ע"ז (ש"א פ"ב) בשלמא ספיקא דגוף המעשה י"ל דכך הורשו מאת מתקני התקנות שלא יאסר אלא בודאי אבל לא בספק אבל במחלוקת בד"ס דלדברי המחמיר לא הורשה להקל לזה שיסתפק כיון שהם יודעים בודאי שאסור וא"כ מאן שרי איסור לאו דלא תסור עכ"ל ונראה דהביאור של ס' זהר הרקיע הוא כן דחז"ל שתקנו או שאסרו לא אסרו אם יהיה ספק במציאות או ספיקא דדינא מפני פלוגתא דעל אופן זה או לדור הזה שמסופקים לא תקנו המתקנים וניחא קושית הש"ש ולפי"ז א"כ הוה הביאור של ספק דרבנן לקולא דמספק ליכא דין דעל ספק לא אסרו לכתחלה ולפז"נ קושית הט"ז דאימתי שייך ספיקא דרבנן לקולא אם כל הדין בספק אבל אם גוף הדין הוא ודאי רק חלק מן הדין הוא ספק לא שייך ספיקא דרבנן לקולא ונבאר את דברינו דחכמים אסרו רחיצה ביו"כ (היינו רק חלק מגופו הוא מדרבנן כהנ"ל) ומה שאסור לעבור בנהר הוא חלק מהדין של רחיצה וא"כ הספק אם הרב אצל תלמוד אסור לעבור בנהר אם הוא אסור נכלל בהאיסור רחיצה הכללית וממילא לא שייך ע"ז ספק לקולא דהיינו דמספק נא אסרו וליכא דין דז"א דהא איכא דין איסור רחיצה ביוה"כ בודאי ולהצד דרב אצל תלמוד אסור לעבור בנהר הוא נכלל בהאיסור רחיצה וא"כ לא שייך לאמר דמספק ליכא דין כלל וזה או אפשר לאמר דהיכא דיהא ספק תקנו את האיסור באופן אחר או התירו חלק מהאיסור דז"א כיון דהורשו מאת מתקני התקנות מסתבר שמספק לא תקנו וניחא קושית הט"ז הנ"ל דבאופן זה נ"א ספיקא דרבנן לקולא אלא יהא ספיקא לחומרא וכהנ"ל ()הג"ה) אך על קושית הרמב"ן הנ"ל על הרמב"ם י"ל עוד דהתורה לא אמרה לא תסור אלא על איסור ודאי של חז"ל אבל בדבר שהוא ספק לא אמרה תורה לא תסור וממילא הוה ספיקא דרבנן ולקולא אך יקשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל מיומא א ע"ג:

ור"ל אמר אי אתה מוציא אלא במפרש ח"ש וכיון דאיו אסור אלא מדרבנן לכן חל שבועה ואמאי הא הוה בכלל לא תסור להרמב"ם והוה ד"א ואמאי חל שבועה. אך י"ל דהר"ן בנדרים ח'. כתב דדבר שאון מפורש בתורה בהדיא אע"פ שהוא מן התורה שבועה חלה עליו וה"נ ל"ש)] ובז"נ נמי שבת ל"ח. איבעיא עבר ושהה מי קנסוהו רבנן ונא איפשטא ופירש הרא"ש דאיבעיא לאחר גזירה אי גזרינן דוקא לאותו ששהה אבל לבני בית לא או לכל בני הבית וכתב הטור דלחומרא נקטינן ואסור לכל (והוא בטור סימן רנ"ג ועיון בב"י) ויקשה לכאורא הא ספיקא דרבנן ולקולא וכן העיר הב"ח עיי"ש ובז"נ דסובר הטור דאי אסור לכל בני הבית לא הוה שני דינין אחד דאסור למי ששהה ואחד לבני הבית אלא דין אחד כללי הוא דאסור לכל וא"כ לא נוכל לאמר ספיקא לקולא דהיינו שמספק ליכא דין כיון דלמי ששהה בודאי אסור דגזרו ולהצד דאסור לכל גם הם נכללים בהאיסור הזה א"כ לא שייך ספיקא דרבנן אן לקולא וכהנ"ל ובז"נ הרמב"ם פ"ד מה' שבת ה' א' יש דברים שאם טמן בהן התבשיל הוא מתחמם ומוסיפים בבישולו כעין האש כגון הגפת וזבל ומלח וסוד וכו' או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים ואפילו מחמת עצמן ודברים אנו נקראין דבר המוסיף הבל וכו' והקשה הלח"מ הא בשבת מ"ז:

איבעיא לן גפת של זיתים תנן אבל דשומשמין ש"ד או"ד של שומשמין תנן וכש"כ דזיתים ולא איפשטא ורבינו דלא חלק משמע דס"ל דבכל גפת אסור ותימה שהיה לו לפסוק לקולא כיון דהוא מדרבנן דמן התורה מותר להטמין בדבר המוסיף הבל וכו' ועוד הקשה דכתב רבינו לחים ואפילו מחמת עצמן משמע דאסור בכל גוונא ובשבת מ"ט. איבעיא לן לחים מחמת עצמן או לחים מחמת דבר אחר והיא לא איפשטא ואיך פסק לחומרא במידי דרבנן ולפי הנל"נ דמסתבר דדין אחד לכל דבר המוסיף הבל דאסור להטמין ולא איסור מיוחד לכל דבר ודבר. ואם שומשמין הוא מוסיף הבל נכללין בהאיסור הכלל של מוסיף הבל ודין איסור של מוסיף הבל בודאי איכא וכן ל"נ דמספק ליכא דין על שומשמין דספק דרבנן לקולא ז"א כהנ"ל ובז"נ הקושיא השניה של הלח"מ דלכן פסק רבינו דלחים אפילו מחמת עצמן דהיינו בכל גוונא אסור משום דלא שייך ספיקא דרבנן לקולא כיון שדין של מוסיף הבל איכא בודאי ואם לחין מחמת עצמן אסור הוא נכלל בהאיסור הכללי של מוסיף הבל וכהנ"ל ובז"נ ביצה כ"ו. א"ל ר"ש בן מנסיא הרי אמרו אין רואים מומים ביו"ט ופירש"י הרי נחלקו דורות שלפנינו וניזל בה לחומרא ותיקשי אמאי ניזל בה לחומרא הא ספיקא דרבנן