נתיב מאיר כג

כתב שמברכין ומה שאין מערבין אלא לדבר מצוה הוא רק דין שני של לכתחלה. והראב"ד יוכל לסבור כאינך שיטות שגם בדיעבד נמי לא מהני אם עירב לדבר הרשות וא"כ הוא שני דינין והעירוב הוא רק בגדר היתר לכן כתב שאין מברכין על עירובי תחומין דלא הוה בגדר מצוה כמו שחיטה אלא בגדר היתר. שם פרק ח' הל' ג'

מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות ומתנה ואומר אם אירע לו דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו. זה העירוב הוא שאני סומך עליו. והעירוב שברוח השנית אינו כלום ואם נצרכתי לרוח זו השני. זה העירוב הוא שאני סומך עליו ושברוח הראשונה אינו כלום ואם נצרכתי לשתי הרוחות ויש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה ולאיזה שארצה אלך וכו' עכ"ל ופירש הרה"מ דקיי"ל דיש ברירה בשל דבריהם וכן פירש בהגהות מיימוניות בתחומין דרבנן קיי"ל דיש ברירה וכן פירש התויו"ט במשניות דמדרבנן יש ברירה וע"ז כתב הרע"א בתוספותיו וז"ל משמע דאלו היה ד"א לא היה יכול להתנות ואין דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרינן ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתו אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי למזרח ואם לאו יהא בטל לא היה תלוי בברירה אבל המתנה על שני דברים כגון האומר כתוב גט לאיזה שתצא מפתח תחלה וכן אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב זה תליא בברירה הר"ן בשם הרמב"ן פ' כל הגט ע"כ והקשה רע"א אמאי נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב אחד היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן להיפך וכל אחד הוה מילתא בפ"ע ולגבי כל אחד הוה מתנה לדבר אחד וכו' וכיון דכל אחד בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מתנה תנאי בחד מילתא וצע"ק עכ"ל

ונ"ל דצריך להבין החילוק מ"ש מתנה בדבר אחד שמהני למתנה לשני דברים דלא מהני ונראה דמדוע תנאי לא תליא בברירה ע"כ משום דתנאי הוה מילתא אחריתא דבעת מעשה נתהוה חלות בכלי האופנים אלא דדין הוא דתנאי מבטל החלות למפרע וזהו שייך דוקא במתנה על דבר אחד אבל במתנה על שני דברים כגון כתוב גט לאיזה שתצא מפתח תחילה לא נוכל לאמר דהוה נעשה גט לשניהם עתה ורק אח"כ בטיל למפרע לאחד דז"א דלשניהם לא יוכל היות גט אחד דלה ולא לה ולחברתה (גיטין פ"ז). לכן היה לכתחלה ספק למי דאינו אלא לאחד ואינו ידוע למי לכן תליא לברירה ולפז"נ קושית רע"א דאם מניח עירוב אחד על תנאי אינו תליא בברירה דעתה נתהוה חלות בכל האופנים ואח"כ תיבטל למיפרע משום דלא נתקיים התנאי אבל אם עושה שני עירובין לשני צדדין למזרח ולמערב לא נוכל לאמר דנתהוו חלות ודאי בשני העירובין ואח"כ תיבטל למיפרע אחד מהן דז"א דמה הוא העירוב הוא קניית השביתה ושם הוא מקומו לכן לא יוכל היות דיהיה לו שני מקומות בב"א בבה"ש דממ"נ אם הוא חונה כאן אינו חונה שם ולכן לא יוכל היות רק ספק בעת מעשה איזה עירוב הוא קונה ולכן תליא בדין ברירה ולכן מהני רק משום דהוה מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה דספק דרבנן לקולא. הל' שביתת עשור. פרק ג' הל' ו'

ההולך להקביל פני רבו או פני אבא או מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לקרות בבה"מ עובר במים עד צוארו ואונו חושש וכו' וחוזר במים למקומו שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה ע"כ וכתב הרה"מ ושם איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשטא הלכך אזלינן לחומרא וכ"נ מדברי רבינו ע"כ וכוונתו מדלא הביא רבינו האיבעיא דגמרא (יומא ע"ז:) ופסק להיתרא משמע דאזלינן לחומרא וכן הוא באו"ח סימן תרי"ג סעיף ז' הרב אסור לעבור במים ביו"כ כדי לילך אצל תלמידו והקשה הט"ז שם הא מדרבנן הוא וספיקא לקולא דאיסור רחיצה ביו"כ היא מדרבנן ע"כ ואפילו להשיטות שסוברות שהיא מד"א וגם שיטת הרמב"ם פ"א הל' ה' לדברי הר"ן הוא מד"א מ"מ באינו רוחץ כל הגוף סבירא להו לתוס' יומא ע"ג: דהוה מדרבנן תוס' ד"ה יוה"כ והפרמ"ג כתב דרחיצה שאינה של תענוג היא מדרבנן לכו"ע וכאן אינו של תענוג ויקשה לפ"ז קושית הט"ז דהרמב"ם הביא בפ"ב מהל' חו"מ הל' י"ד דתיקו דרבנן לקולא ויקשה כנ"ל.