נתיב מאיר כב

הירושלמי שד' אמות הוא בגדר שיעור בעלמא ולא מטעם רשותו. אבל אליבא דגמ' דידן דד' אמות הוא מטעם רשותו והוה מוציא מרשות לרשות וכיון שעומד ברה"י לא שייך שיהא ברה"ר למטה רשותו ולא הוה מוציא מרשות לרשות ולכן לא תליא זה בדינא דרבא אם מעביר דרך עליו חייב דמעביר דרך עליו חייב דמ"מ מוציא מרשות לרשות דד' אמות רשותו הוא כיון שהוא למטה אבל בעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר פטור דלא הוה רשותו למטה כיון שעומד למעלה ולכן ניחא הרמב"ם דפוסק כגמ' דידן ולכן ל"ד אהדדי ולא סתרי שני הדינין אהדדי. אך לכאורא יקשה לפ"ז משבת צ"ז: מרה"י לרה"ר ועבר ד' אמות ברה"ר רבי יהודה מחייב וכו' אמר רבי יהודה וכו' מחייב רבי יהודה שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הבערה ופירש"י דאיכא תרתי הוצאה וזריקה ארבע אמות. אלמא דמיירי בזרק מרה"י לרה"ר ותקשי אמאי מחייב משום מעביר ד' אמות הא כאן הד' אמות אינו רשותו כיון דאינו נמצא ברה"ר ממילא לא הוה מוציא מרשות לרשות אך י"ל דהסוגיא דהתם נמי אזלא כפי שיטת הירושלמי דד' אמות ברה"ר הוא בגדר שיעור בעלמא ולא בגדר רשות שיהא חייב מטעם מוציא מרשות לרשות ולכן חייב משום מעביר אפילו אם הוא ברה"י. הל' עירובין. פרק ו' הל' כ"ד

כשם שמברכין על עירובי חצירות ושיתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין וכו' ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל והיכן צונו לערב בתחומין בשלמא עירובי חצירות ושיתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרה"ר אלא הא קולא נפקא מיניה לשבת ולא חומרא ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לעירוב והאיך יאמרו וצונו על מצות עירוב עכ"ל וכתב הרה"מ שזו כמו מצות שחיטה אם נרצה לאכול אסור לאכול אלא בשחיטה ומברכין וה"נ ל"ש אם נרצה ללכת יותר מאלפים אמה מבתינו אין אנו רשאים בלא עירוב וא"כ יש לנו לברך על כך ע"כ אך צריך להבין לפי"ז שיטת הראב"ד ובמאי פליגי הרמב"ם והראב"ד ונ"ל דשיטת הראב"ד היא כן דל"ד לשחיטה דשם הוא איכא איסור שאינו זבוחה כמו שפירשו תוספות שבועות כ"ד ד"ה האוכל וכמו שמשמע בהדיא מהשגת הראב"ד על מנין המצות שכתב הרמב"ם מ"ע לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל בשרם וכו' והשיג הראב"ד וז"ל זו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה משמע שאיכא איסור שאינו זבוחה לכן שייך שמצוה אם נרצה לאכול, לאכול דוקא בשחיטה אבל בלא שחיטה אסור ולכן שייך מצוה כה"ג וברכה. אבל כאן איכא איסור לילך חוץ לתחום ועוד דין אחד שתיקנו היתר על האיסור לילך על ידי עירוב ולא דין אחד הוא דאם יצא חוץ לתחום יש לו איסור של הליכה חוץ לתחום ולא איסור שהלך בלא עירוב דהעירוב הוא רק בגדר היתר ולא דאיכא מצוה אם יחפוץ לילך שילך דוקא ע"י עירוב ול"ד לשחיטה לכן לא שייך ברכה ע"ז זו יהא שיטת הראב"ד ושיטת הרמב"ם היא שדין אחד הוא אם יחפוץ לילך חוץ לתחום שאסרו חז"ל לילך אלא דוקא ע"י עירוב ואם הולך חוץ לתחום בלא עירוב יש לו איסור שהלך חוץ לתחום בלא עירוב וממילא דמיא לשחיטה ושייך ברכה ע"ז שהוא בגדר מצוה ולא בגדר היתר אך לכאורא תליא בזה אי מערבין אפילו לדבר הרשות אז נוכל לומר דדין אחד הוא שאסרו לילך חוץ לתחום אלא ע"י עירוב. אבל אם אין מערבין אלא לדבר מצוה אז לא שייך שדין אחד הוא אלא הוא בגדר היתר ולא התירו אלא לדבר מצוה וא"כ לכאורה יקשה הא קי"ל שאין מערבין אלא לדבר מצוה וא"כ הוה בגדר היתר דאי אמר שדין אחד הוא שאסרו לילך כי אם ע"י עירוב א"כ אפילו לדבר הרשות נמי מותר על ידי עירוב וע"כ צ"ל דהוא בגדר היתר וא"כ יקשה שוב שיטת רבינו אמאי מברכין ונ"ל דלכאורא יש נחקור הא דאמרינן דאין מערבין אלא לדבר מצוה איך הוא הדין בדיעבד אם עורב לדבר הרשות אי מהני אי לא או הדין של אין מערבין אלא לדבר מצוה הוא כן לכתחלה או גם בדיעבד לא מהני ונראה דמהרמב"ם שם ה' ו' נראה בהדיא שבדיעבד מהני גם לדבר הרשות שכתב אין מערבין וכו' אנא לדבר מצוה וכו' ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדבר הרשות ה"ז עירוב ע"כ נראה פשוט שבדיעבד מהני והרה"מ כתב שיש מן המפרשים חלוקים בזה שאפילו בדיעבד נמי לא מהני אם עירב לדבר הרשות ולפז"נ כיון דשיטת הרמב"ם שבדיעבד מהני גם לדבר הרשות לכן יוכל לסבור שחדא דין הוא שאסור לילך כי אם ע"י עירוב ולכן דמיא לשחיטה ולכן