נתיב מאיר כא

באין כאחד הגניבה ואיסור שבת ולכן פטור מתשלומין משום דתוכ"ד כד"ד ולכן לא הביא האוקימתות של הגמרא בנסכא ודאפקיה דרך שוליו אך יקשה מהסוגיא הנ"ל אמאי פריך וצריך לאוקמא באופן הנ"ל. ונ"ל כי בב"ק ע"ג. מוקמינן פלוגתא דר' יוסי ורבנן אי תוכ"ד כד"ד או לאו גבי הוזמו על הטביחה אי בטלה עדות גניבה אלמא דאיכא פלוגתא בזה ולפז"נ דילמוד רבינו כך דסוגיא דשבת אזלא למ"ד תוכ"ד לאו כד"ד ולכן פריך שם וצריך לאוקמא דוקא הני אוקימתות. אבל אליבא דדינא דקיי"ל להלכה דתוכ"ד כד"ד לא קשה קושית הגמ' ולא צריך לאוקמא לכל הני אוקימתות ולכן מביא רבינו סתם היה מגרר ויוצא וכו' פטור מן התשלומין שאיסור שבת וגניבה באין כאחד וניחא שיטת רבינו. שם פרק ט"ו הל' א'

עומד וכו' ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבעה אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת וכו' והשיג הראב"ד וז"ל א"א שבוש הוא זה ובגמרא מסייע מזה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' אמות אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. וכבר פירשתי למעלה דברי רבא שהם דומים למשנתנו זו עכ"ל וביאור הראב"ד הוא כן דשם בעירובין צ"ט. איתא ובלבד שלא יוציא חוץ הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב וכו' אלמא דלרבא צריך להיות חייב חטאת אם עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר וכיון שרבינו בפי"ב הי"ד פוסק כרבא המעביר חפץ מתחלת ארבע וכו' למעלה מראשו חייב וא"כ צריך לפסוק אם עומד ברה"י ומטלטל לרה"ר חייב אפילו הוא עומד במקום גבוה למענה מעשרה ומטלטל ברה"ר כן הוא מבאר המ"מ בהראב"ד. ונ"ל דיש לחקור מה הוא ענין של ד' אמות לענין שבת דלכאורא משמע שהוא סתם שיעור בהעברה ברה"ר אך מר"ן פ' כלל גדול משמע גדר אחר בד' אמות דבמשנה שם דארבעים חסר אחת חשיב המוציא מרשות לרשות חייב הקשה הר"ן אמאי לא חשיב נמי מעביר ד' אמות ברה"ר ותירץ משום דמעביר תולדה דמוציא הוא משום דד' אמות חשיב רשותו של אדם והוה מוציא מרשות לרשות ובהמ"א מבאר יותר ריש פרק הזורק וז"ל לפי שד' אמות בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיא והוה כמוציא מרה"י לרה"ר עכ"ל נמצא לפי"ז שד' אמות הוא מטעם מוציא מרשות לרשות ונקדים תחלה הירושלמי שהובא בתוס' שבת ה':

ד"ה בשלמא וז"ל ובירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד' אמות ברה"ר לעולם דיעשה כמו שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר וכיון דמהלך כעומד דמי לבן עזאי) ומשני משכחת לה בקופץ והש"ס דידן לא חשיב ליה פירכא כדאמר בהזורק) צ"ו:

דד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה ע"כ וצריך להבין באיזה סברא פליגי הבבלי והירושלמי ונ"ל דמסתבר דאפילו לבן עזאי דמהלך כעומד דמי ועל כל פסיעה ופסיעה חשיב כהנחה מ"מ לא הוה כשוהה כאן לענין שיהא ד' אמות כרשותו מכאן והלאה וממילא לא הוה מוציא מרשות לרשות דז"א דמ"מ במציאות הולך הוא ובעת שהולך לא חשיב ד' אמות רשותו ממקום שהולך עתה אלא ממקום שעמד מקודם וכן לענין קנין איתא בהדיא בחדושי הר"ן ב"מ ט:

דאין ד' אמות קונות אלא מעומד אבל במהלך לא ע"כ ובז"נ דממילא לא קשיא לבן עזאי איך משכחת מעביר ד' אמות ברה"ר דיעשה כמי שהונחה, על כל אמה וכו' דז"א דמ"מ לא חשיב מכאן והלאה רשותו בעת הליכתו אלא הרשות נחשב. ממקום שעמד וממילא הוה כמוציא מרשות לרשות וחייב וזהו שיטת הבבלי דלא חשיב לה פירכא, אבל אם נימא דד' אמות הוא שיעור בעלמא אז יהא פירכא לבן עזאי כיון דחשיב כעומד על כל אמה ואמה לא מצטרף לשיעור ד' אמות וליפטר וזהו יהא שיטת הירושלמי דחשיב לה פירכא נמצא דפליגי הבבלי והירושלמי בזה החקירה אם ד' אמות הוא בגדר שיעור בעלמא או הוא בגדר רשותו והוה מוציא מרשות לרשותו ונמצא לפי"ז אם עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר אפילו ד' אמות לא שייך שד' אמות הוה רשותו והוה מוציא מרשות לרשות כיון שעומד ברה"י ולא הוה ברה"ר לא שייך שיהא הד' אמות ברה"ר רשותו. אבל אי ד' אמות הוא בגדר שיעור בעלמא אז אין נ"מ אם עומד ברה"ר או ברה"י ולפז"נ הרמב"ם דמה שהשיג הראב"ד דהסוגיא דעירובין משמע שדין אחד עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר עם מעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע למעלה מעשרה אם שם חייב ה"נ בעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר נמי חייב י"ל דהסוגיא הנ"ל סוברת שד' אמות הוא בגדר שעור בעלמא ולא מטעם רשות ולכן בעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ממקום גבוה אם מעביר דרך עליו חייב גם זה חייב שסוברת כשיטת