נתיב מאיר כ

בגט דהוה כתב על גבי כתב ולכן לא הוה חתימת עדים ולכן פסול בגט מ"מ נראה דלשיטת הירושלמי לא הוה ספיקא לר"י אלא לענין שבת הוה ודאי ולכן פוסק רבינו כפשיטותו של הירושלמי ולא כספיקא דבבלי וניחא שיטת רבינו. שם פרק י"ב הל' א'

המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדות מבעיר וחייב והשיג הראב"ד ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפי רפי והדר קמיט עכ"ל ונראה לי דבפ"ט ה' ו' כתב הרמב"ם המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדות מבשל ולכאורה יקשה א"כ סותר רבינו את עצמו כי כאן כתיב דחייב משום מבעיר דווקא בברזל ובפ"ט כתיב דחייב משום מבשל וגם למה לא השיגו הראב"ד בזה דסותר את עצמו ונ"ל דשיטת רבינו היא כן דבבישול צריך שיעור דשיעור בישול במאכל מצינו דהוא כמאכל בן דרוסאי ובמתכות נמי צריך שיעור בבישול, ולכן כתב בפ"ט המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדות מבשל, דעד שתעשה גחלת הוא שיעור בבישול מתכות. אבל המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ליכא שיעור בישול בזה ולכן מחייב רק משום מבעיר וניחא השגת הראב"ד וגם הרמב"ם אינו סותר את עצמו. ולכאורה תקשה במחמם עד שתעשה גחלת מחייב משום מבשל ולמה לא מחייב משום מבעיר נמי י"ל דנ"מ אם היה מחומם מקודם כדי לצרפו במים קודם שבת או ע"י עכו"ם ועשה אח"כ הישראל עד שתעשה גחלת ה"ז מחייב כן משום בישול אבל אם יעשה ישראל מתחלתו ועד סופו יחייב שתים נמי משום מבעיר ומשום מבשל. שם פי"ב הל' י"א

קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה וכן כל הדומה לזה שהכלי משום כל שיש בו כחפץ אחד ע"כ ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד שבת צ"א: והקשה הקצוה"ח בחו"מ סימן שנ"א אמאי הביא הרמב"ם בפ"ג מהל' גניבה הל' ב' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים וכו' לרה"ר ואבדו שם ה"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחד וכו' ותמה הקצוה"ח ע"ז מדוע הביא הרמב"ם שם סתמא דפטור ולא הביא האוקימתות דשבת צ"א: דשם פריך בגמרא למ"ד אגד כלי שמיה אגד מהגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת וגניבה באין כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ופירש"י דכיון שהוציאו מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת מפטר דאגידי גבי רשות היחיד ע"י הכלי ומשני דאפקיה דרך שוליו ופירש"י כיון דלא מצי למשקל לא קני בהגבהתו ואח"כ אוקמא הגמ' בנסכא ופירש"י שהן ארוכות כ"ז שמקצתן בפנים לא קנה והרמב"ם פסק דאגד כלי שמיה אגד ולא הביא האוקימתות של הגמרא והניח בצ"ע

ונ""ל די"ל כן דרבינו פוסק דמהני בגנב משיכה ברה"ר בפ"ג מהל' גניבה שם הל' ב' דפוסק כרבינא בכתובות נ"א: דמשיכה ברה"ר קני לענין אונסין וכן הובא בתוס' שם בשם ר"י מ"מ קנין משיכה בעי ויש להסתפק דקיי"ל בכל הקנינים דתוכ"ד כד"ד איך הוא בגנב לענין קנין אונסין אי אמרינן ג"כ בזה תוכ"ד כד"ד ויתחייב באונסין רק לאחר כדי דיבור ומסתבר דגם בזה יהא תוכ"ד כד"ד דאמרינן בנדרים בכל תוכ"ד כ"ד חוץ ממגדף ועוע"ז ומקדש ומגרש משמע בכל מקום שייך תוכ"ד כ"ד חוץ מזאת ומסתבר דלענין חילול שבת לא שייך תוכ"ד דחילול שבת הוה כעובד עכו"ם ובעובד ע"ז לא שייך תוכ"ד ובענין תוכ"ד מספקים אי הוה הגדר שהחלות או המעשה נמשך עד לאחר כד"ד או דהוה הגדר שיוכל לחזור תוכ"ד אבל אי אינו חוזר הוה החלות למפרע חל ונראה פשוט מנדרים פ"ז. דאמרינן שם מי שהיה חולה בתוך ביתו ונתעלף וכסבור שמת קרע אם תוכ"ד מת יצא בקריעתו אע"ג בעת שקרע לא היה עוד מחויב ליקרוע וגדר חזרה לא שייך בקריעה אלמא דתוכ"ד הוא הגדר דהמעשה אינה גמרת עד לאחר כד"ד ובז"נ שיטת הרמב"ם דלכאורא וקשה מאי פריך שם אי אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה וכו' הא בגניבה שייך דין תוכ"ד וא"כ יתחייב בגניבה רק לאחר כד"ד ומסתבר אם היה מגרר את הכוס אינו שוהה יותר מכד"ד להוציא את הנשאר ברה"י לרה"ר וא"כ באין כאחד דלאיסור שבת ליכא דין תוכ"ד כדביארנו וא"כ ניחא שיטת הרמב"ם דאע"פ שפוסק אגד כלי שמיה אגד מ"מ