נתיב מאיר יט

ושמואל אמר משום נטילת נשמה וכתב הלח"מ דנר שפסק רבינו כשמואל ודבר תימה הוא דהיה י לפסוק כרב באיסורא ועיי"ש ונ"ל דהנה בפ"ח ה' ט' תב הרמב"ם שמנה שרצים האמורים בתורה הן יש להן עורות לענין שבת וכו' אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור לפיכך החובל בהן פטור וכתב ובכ"מ הובא קושית הרמ"ך על רבינו דכתב ושאר שקצים וכו' אין להן עור לפיכך החובל פטור משמע אפילו וצא מהם דם ובחולין פ' א"ט הובא ברייתא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם משמע אבל מהם דם חייב והניח בצ"ע וברה"מ הביא ג"כ זאת וכתב וז"ל ואפשר שהוא סבור דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא לפי ששנינו במשנה החובל בהם פטור סתם ונא חלקו בין יצא מהן דם לנא יצא וכו' ע"כ אך לא ביאר במה יפלגו המשנה והברייתא ונראה דשיטת רבינו היא דבזה פליגי שהמשנה סוברת שחובל משום מפרק ולכן צריך דוקא שיש להן עור דהוה כמו דש דהוה כנוס בעור ומפרק זאת מעורו. אבל בהני שאין להן עור לא שייך שיהא משום מפרק ולכן פטור אבל הברייתא סוברת דחובל משום צובע דכן פירש"י שם ק"ז. בל"א דחובל משום צובע ולכן אפילו ליכא עור שייך בו צביעה והמשנה סוברת דאין צביעה אלא בבגד או כלים ולא באוכלין כה"ג. ורבינו פוסק כמשנה דמשום מפרק ולא משום צביעה ולכן פוסק כשמואל דמשום נטילת נשמה חייב בשוחט ולא משום צביעה דמתאמת עם פסק המשנה ולא כרב שסובר כהברייתא אע"ג דרש"י מפרש בל"א שם על המשנה דדוקא היכא דאיכא עור שייך משום צביעה אבל ליכא עור לא מ"מ שיטת רבינו איני כן ועוד דגם לרש"י מוכרח דלהברייתא דחולין יהא שייך צובע גם בלא עור ובזה איפלגי המשנה והברייתא לשיטת רש"י אם שייך צביעה בלא עור. ואי קשיא בשוחט נמי נחייב משום מפרק כמו בתובל ואחז"ר מצאתי את הקושיא בתוס' רע"א על המשניות ועיי"ש ול"נ כיון שאין צריך בשחיטה לדם כי השחיטה כשרה אפילו לא יוצא מהן דם (חולין ל"ג.) וממילא אינו מתכוין להוציא דם ופסיק רישא לא הוה כיון דאפשר בלא דם ולכן לא מחייב משום מפרק אלא משום נטילת נשמה. שם פרק י"א הל' ט"ז

המעביר דיו על גבי סקרא חייב שתום אחת משום כותב ואחת משום מוחק וכו' ע"כ והראה המ"מ המקור של רבינו מגיטין י"ט. המעביר דיו על גבי סקרא וכו' ר"י ור"ש בן לקיש אמרו תרווייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק ותמה ע"ז הגאון ר' ישעיה פיק בהגהותיו על הרמב"ם הא שם בסוגיא דגיטין מסיק ר"י גופא כו מפני שאנו מדמין נעשה ופירש"י וכי מפני שאנו אומדין וסבורים ואומדים מאומד לבנו להחמיר נעשה מעשה להקל ואפילו לענין שבת אם בא מעשה לידנו בזמן המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה עכ"ל אלמא דר"י גופא לא קאמר חייב שתים אלא מספקא ליה וא"כ אמאי פסק רבינו חייב שתים ע"כ ופליאה הוא ועיי"ש ונ"ל דמקור רבינו יהא מירושלמי גיטין ט': שם דיו על גבי סיקרא וכו' חייב רבי יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן חייב שתים משום מוחק ומשום כותב ולא הוזכר דמספקא ליה אלמא דסובר חייב שתים ולכן פוסק רבינו כותיה ופוסק כירושלמי דפשיטא ליה ולא כבבלי דמספקא ליה. ועוד נראה דשם בירושלמי איתא עדים שאינן יודעין לחתום ר"ל אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו א"ל ר"י מפני שאנן עוסקין בהילכות שבת אנו מתירין את א"א וכו' עיי"ש ולא הזכיר וכי מפני שאנו מדמין וכו' כבבלי ומשמע מירושלמי שר"י אינו מספקא ליה אנא מחלק בין שבת לעלמא אך צריך להבין הביאור של הירושלמי איזה חילוק יש והשירי קרבן מחלק בין שבת לא"א דשבת נוגע לקרבן שאיכא רק חשש לאו משום חולין שנשחטה בעזרה לא"א שהיא בכרת והגאון ר' ישעיה פיק מדחה זאת מיבמות ט' בד"א לא שנא איסור לאו ל"ש איסור כרת (יבמות פ"ב. קי"ג.) ונ"ל דאולי י"ל כן דאמרינן בב"ק ס'. גבי ליבה וליבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור ופריך אמאי ליהוי כזורה ורוח מסיעתו ויהא חייב אפילו אין בלבויו כדי ללבותה ומשני רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסיעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ופירש"י מלאכת מחשבת נתקימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסיעתו ע"כ אלמא דלענין שבת סגי בפעולה מועטת. מצדו מבעלמא ובז"נ דזהו החילוק של הירושלמי מפני שאנן עוסקין בהל' שבת כלומר דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן כיון שנתקימה מחשבתו סגי ולכן הוה כתב דיו על גבי סיקרא ולכן חייב שתים דהוה כתובה מצדו אנו מתירין אשת איש כלומר אבל בעלמא צריך פעולה גמורה מצדו ולכו לא הוה חתימה גמורה מצידם