נתיב מאיר יח

קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע אלמא כי בפועל צריך דין דיש ובהמה לית לה דין דיש. שם פרק ט' ה' ד'

אחד נתן את האור ואחד את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד את המים ואחד נתן את הבשר וא' נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל. אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל עכ"ל והובא בכ"מ קושיא בשם ר"י בי רב ז"ל מ"ש רישא דבעל אור חייב ובסופא בעל האור פטור אם הטעם דפטור משום דבלא העצים הוה האור נכבה א"כ ברישא אמאי חייב בעל האור ותירץ הכ"מ שבחלוקה ראשונה מיירי שהיה כולם בב"א ולכן כולם חייבים ובחלוקה השניה מיירי בזא"ז ולכן בעל האור פטור שהיה נכבה לולא העצים ולא היה מתבשל ממנו ע"כ ול"נ דנוכל לאוקמא באופן אחר דברי רבינו דהיינו בזא"ז ומ"מ יהא ניחא דאיתא בגמ' ביצה ל"ד. דבקדרה חדשה מיירי ומשום ליבון רעפים נגעו בה וכן כתב הראב"ד כאן ואיתא שם בתוס' ד"ה הכא בקדרה פירשו דלא שייך לבון רעפים אלא בקדרה ריקנית ששופתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה לבון רעפים ולפז"נ דמיירי ארישא שנתן את הקדרה ואח"כ המים כמו שמשמע הלשון דכתב ואחד נתן את הקדרה ואחד את המים ולכן האור אפילו בלא העצים היה מלבן את הקדרה מעט קודם שנתן מים ולכן מחויב בעל האור משום מבשל כמ"ש רבינו ה"ו או שהקשה גוף רך הר"ז מחויב משום מבשל ולכן מחויב משום מבשל את גוף הקדרה, ובחלוקה השניה מיירי כמו שמשמע הלשון שהיה שופת הקדרה והמים והבשר והתבלין קודם שנתן האור דכן כתיב אבל אם שפת אחד את הקדרה תחלה וכו' ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור אלמא דנתינת האור הוה אח"כ ולכן כיון שאיכא מאכל בקדרה קודם ולכן לא היה האור יכול ללבן ולכן בעל האור פטור דבלאו עצים לא היה האור יכול לפעול ואולי היא זאת כוונת הראב"ד ז"ל שכתב דבגמ' מוקי לה בקדרה חדשה ומשום ליבון רעפים נגעו בה דאינו משיג אלא מבאר כאן דברי רבינו וכהנ"ל. שם פרק י' הל' י'

הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה ויניח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וכן הוא מפרש בפיה"מ שלו שהקורע על מת חייב מפני שמיישב דעתו והוה מתקן והקשה התויו"ט אמאי לא מפרש מטעם כיון שמצוה הוה לכן הוה תיקון (וכן פירש"י ותוס' שם בתירוץ ב' שם שבת ק"ה:) ונ"ל דהנה הורושלמי הקשה אמאי יצא ידי קריעה הקורע על מתו בשבת הא הוה מצהב"ע ותירץ הירושלמי תמן גופא עבירה הכא הוא עובר עבירה (והובא ברשב"א שבת שם) ולכאורא קשה מאי מקשה הירושלמי משום מצהב"ע הא לא דמי הכא לדעלמא דהכא אי לאו מצות קריעה הוה מקלקל בקריעת הבגד ונא הוה עברה נמצא דע"י המצוה הוה תיקון והוה עבירה נמצא דהמצוה עושה את העבירה ומצהב"ע לא הוה אלא היכא דהעבירה היא בכל האופנים דאז נמצא דעבירה גורמת מצוה כמו מצה גזולה דהעבירה של גזל איכא אפילו לא יקיים בזה מצות מצה ולכן הוה מצהב"ע ולא הוה מצוה אבל כאן הוא להיפך המצוה גורמת העבירה דבלאו מצוה הוה מקלקל וליכא עבירה ואי נימא שלא הוה מצוה אז גם עבירה ליכא ומנלן שכה"ג הוה נמי מצהב"ע ומאי מקשה הירושלמי ומזה מוכיח הרמב"ם שהתיקון של קריעה הוה משום שמשכך צערו ומיישב דעתו ולכן היה תיקון והוה עבירה אפילו לא יהא קיום מצוה מזה ולכן שפיר פריך הירושלמי הא הוה מצהב"ע ואמאי יצא ידי מצות קריעה וניחא קושית התויו"ט. שם פרק י"א הל' א'

השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף וכו' חייב וכו' ע"כ ובשבת ע"ה. איתא מחלוקת רב ושמואל שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע