נתיב מאיר יז

וקרפיפות דכל דעושה לצורך המילה הוה כמו בחול וכמו שכתב ר"מ ביומא לענין פקוח נפש ובז"נ מה דכתב המחבר ביו"ד סימן רס"ו סעיף י"ד. יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה ופרע אלא המל הוא עצמו יפרע וכתב הרמ"א ע"ז ולא מצאתי ראיה לדבריו ואדרבה נ"ל דשרו וכו' דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר וכן מצאתו בספר התרומה וכו' אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור וכו' ולפהנל"נ דזה תליא אי מילה בשבת הוא בגדר דחויה או בגדר הותרה, דאי בגדר דחויה צריך שאותו האיש שחילל שבת יגמור גם המצוה דשבת נדחית בעד גמר המצוה ואי בגדר הותרה הוה כחול ולכן שרי אף אם יגמור איש אחר ולפז"נ המחבר כיון דקי"ל דמכשירי מילה אינם דוחים כיון שהוה אפשר לעשות מבעוד יום וכו' (יו"ד סימן רס"ו סעיף ב') וא"כ הוה רק בגדר דחויה השבת אצל מילה ולכן צריך שאיש אחד ימול ויפרע דהיינו שיגמור המצוה ולא בשני אנשים כהנ"ל וניחא דעת המחבר ודעת הקובץ. הל' שבת. פרק ח' הל' ד'

הדש כגרוגרות חייב ואין דישה אלא בגידולי קרקע וחולב את הפרה חיוב משום מפרק ומפרק הוא תולדות דש וכו' ע"כ והובא במ"מ כתב הרמ"ך לא הבנתי דבריו שהוא כתב בסמוך במפרק תולדות דש הוא וכתב אין דישה בגידולי קרקע (וא"כ חולב את הבהמה אמאי חייב משום מפרק) וכתב הרה"מ שבב"ק נ"ד:

גבי ונתתה הכסף וכו' בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע מבואר דבהמה נקראת גידולי קרקע ע"כ ולכן כתב רבינו שחולב חייב משום מפרק ע"כ אך קשה דבשבת בתוס' ד"ה מפרק הקשו ג"כ זאת הקושיא לשיטת רש"י דמפרק הוה תולדה דדש דהא בהמצניע אמרינן דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אין דישה אלא בגידולי קרקע וכו' וא"ל דבהמה הוה גידולי קרקע כדמוכח בעירובין כ"ז:

דהא ילפינן מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע ולגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן ב"מ פ"ט מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל וכו' יצא החולב והמגבן דאין פועל אוכל בו אלמא דלא נקרא גידולי קרקע לגבי גדולי קרקע ממש ועיי"ש וא"כ יהא זאת הוכחה נגד פסק הרמב"ם והדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דשיטת רבינו הוא דמפועל אין ראיה דשם ילפינן מדיש דפועל אוכל דוקא בגידולי קרקע דומיא דדיש והביאור הוא דילפינן מדיש דאימתי אוכל אם מה שאוכל גופא יהא גידולי קרקע דומיא דדיש יצא החולב והמגבן וכו' נהי שהבהמה הוה גידולי קרקע אבל החלב גופא לא מיקרי גידולי קרקע אלא גידולי גידולי קרקע כמו שכתב הרמב"ם בה' מעשר פ"ז הל' ה' דבכסף מע"ש ניקח חלב דהוה גידולי גידוליה משום דכתיב ואכלת (כן מבואר בכ"מ שם בשם המ"ע) אבל לענין פועל אין לנו ריבוי דמה דכתיב בפועל ואכלת צריך לדרשה אחרינא כמו שמבואר בפי"ב מה' שכירות הנ' י' אם עושה בענבים לא יאכל בתאנים שנאמר ואכלת ענבים וא"כ צריך בפועל שיהא האוכלין גופא גידולי קרקע אז אוכל ואינו מספיק מה שגידולי קרקע במה שעובד כלומר הבהמה. אבל לענין שבת דאמרינן אין דישה אלא בגידולי קרקע סגי אם מהדבר שדש נקרא גידולי קרקע ואז נקראת ג"כ מלאכת דישה וא"צ דוקא שהדבר הנידש יהא ג"כ גידולי קרקע ולכן ניחא בחולב דחייב משום מפרק כיון דהבהמה גופא היא גידולי קרקע אע"ג שהחלב מיקרי גידולי גידוליה אך יקשה מתוס' ב"ק נ"ד:

ד"ה פרי מפרי דהקשו הכא משמע דבקר וצאן אקרי גידולי קרקע ותימא דבפ"ק דקידושין י"ז גבי הענקה אמר דאי כתב רחמנא גורן ה"א גידולי קרקע אין ב"ח לא כתב רחמנא צאן אלמא דב"ח לא מיקרי גידולי קרקע וי"ל דלענין דבר היוצא ממש מן הארץ לא חשיב בהמה גידולי קרקע ע"כ ויהיה מזה סתירה להרמב"ם בחולב חייב משום מפרק הא אין דישה וכו' מסממנין שבמשכן יליף ושם הוה גידולי קרקע ממש וא"כ בהמה לא הוה גידולי קרקע כהנ"ל וא"כ חולב אמאי מחייב ונ"ל דשם כוונת תוס' בביאור הגמרא כן הוא דאו כתב רחמנא גור הו"א דצריך דין גורן כלומר דבר שהוא שייך לגורן אבל בהמה גידולי קרקע מיקרי אבל לגורן אין לה שייכות כתב רחמנא צאן דמשמע גידולי קרקע וא"צ דוקא גורן זהו כוונת תירוצם ולפ"ז יש לתרץ ג"כ קושית תוס' שבת ע"ב:

שהקשו מפועל דשאני בפועל דצריך דין דיש וחולב ומגבן הוה גידולי קרקע אבל דיש לא מיקרי דדיש הוא הצומח ממש מן הקרקע כן משמע בהדיא בתוס' ב"מ פ"ט ד"ה גידולי התם