נתיב מאיר יג

ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא עכ"ל והכ"מ מתרץ דבירושלמי איכא מחלוקת ומפני חומר קדושת ס"ת נקטה לחומרא ע"כ ונראה די"ל דמגמרא דידן משמע בהדיא דאסור דקתני דומיא דבתו ובתוס' ב"מ י'. ד"ה כו כתבו דמי שמוכר את עצמו בע"ע עובר משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים וא"כ במוכר את בתו עובר ג"כ בזה א"כ איכא איסורא במוכר את בתו וא"כ במוכר ס"ת משמע נמי דאיכא איסורא דומיא דבתו ולכן פוסק כבבלי דאסור אף דבירושלמי איכא פלוגתא לדברי הכ"מ. והכ"מ הקשה שם אמאי לא התירו למכור ס"ת אפילו אין לו מה יאכל הא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה ועיי"ש מה שתירץ ונ"ל דכוונת הגמ' ורבינו הוא כך אפילו אין לו מה יאכל אסור למכור ס"ת היינו שצריך ליטול מן הצדקה ולא למכור הס"ת וגם מחויבין ליתן לו דמי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומ"ע (פ"ח מס' פאה) אבל מי שיש לו ס"ת אף שהס"ת שוה מאתים ויותר מ"מ נוטל לקט וכו' ואין לו למכור הס"ת אבל אם ח"ו נוגע לפקוח נפש לית מאן דפליג שמותר למכור משום פקוח נפש. הל' צצית פרק א' הל' י"ב

צצית שעשה אותו כותי פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם וכו' אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה וכו' ופי' הכ"מ הא דאם עשה אותה בלא כוונה כשרה דוקא מיירי בנתינת החוטים בכנף וכו' אבל הטוויה בעינן לשמה כמ"ש רבינו בהדיא בה' י"א. והב"ח על הטור שם השיג ע"ז אם הטוויה צריכה לשמה כ"ש העשייה ונ"ל דשיטת הרמב"ם היא כן דאיתא בזבחים ב: זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת ולכן בזבחים סתמא כשר ובגירושין סתמא פסול וכתבו בתוס' שם ד"ה סתם ואפילו זינתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וצריך להבין החילוק של זבחים לגיטין לפי זה ונראה דהביאור הוא כך דבזבחים מיירי שהקדישה מקודם לשם קרבן זה ועשה כבר יחוד לשם קרבן זה וממילא על הפעולות האחרות אמרינן סתמא לשמה דהיינו שהולכות על בסים הפעולה הקודמת אם לא דעוקר בהדיא. אבל בגירושין לא עשה עוד שום יחוד בגט זה לשם אשה וכו' קודם הכתיבה וממילא לא שייך סתמא לשמה דהיינו שילכו על בסיס הפעולה הקודמת (אף שמינה שליח ע"ז מ"מ לא הוה התחלת הפעולה בעצם הגט אלא הכנה לזה) ולפז"נ הרמב"ם דהטוויה צריכה לשמה דהוא הפעולה הראשונה וצריכה ליחד לשם מצות ציצית אבל העשיה היא הפעולה שאח"כ ובזה אמרינן סתמא לשמה קאי ולכן אם עשה בלא כוונה דהיינו סתמא כשרה שכבר נתהוה היחוד לשם מצות ציצית בטוויה לשמה אך יש לעיין לפי"ז דבס"ת צריכה עיבוד לשמה ואם כתב ס"ת על קלף שלא עבדו לשמה ה"ז פסולה וכן מבואר ברמב"ם בה' תפילין פ"א ה' י"ד ושם ה' ט"ו מבואר הכותב ס"ת וכו' ובשעת כתובה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה וכו' שלא לשמן פסולין ומשמע אפילו סתמא דכן משמע הלשון דלא היתה לו כוונה ולכאורא יקשה כיון דהיה העיבוד לשמה אמאי ל"א אח"כ סתמא לשמה קאי גבי אזכרות ויהא כשר אפילו בלא כוונה כמו גבי צצית ונ"ל דבאזכרות של ס"ת שאני דשם הלשמה אינו כמו בקרבן ובגט דשם היינו בקרבן ובגט הוה הלשמה בגדר יחוד ובזה יתבאר מה שכתבו תוס' גיטין כ"ב: ד"ה דהא אם לא צוה הבעל לכתוב לא חשיב לשמה אלא סתמא אף דכותב הסופר לשם האיש והאשה הלזו ומדוע ולפהנל"נ דלשמה דגט היה בגדר יחוד ולא בגדר סתם כוונה ולכן כשצוה הבעל הוה יחוד שהבעלים יכולים ליחד את הגט ולא אחר. אבל בס"ת הנשמה דהאזכרות אינו בגדר יחוד דמאי יחוד שייך כאן אלא בגדר כוונה דאם נתכוון לשם שם בעת הכתיבה נתקדש השם ואם לא לא ולכן לא שייך סתמא לשמה קאי משום דנתעבד לשם ס"ת דמ"מ צריך כוונה בעת הכתובה כדי לקדש השם. שם פ"א הל' ט"ו

הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן ה"ז פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספות נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה ע"כ והשיג הראב"ד משום