נתיב מאיר קכז

דנשים נמי יוצאת מטעם הנ"ל אלא שאין המלחמה תלויה בהם וכהנ"ל ולכן פטורות ממ"ע ועוד כי הרדב"ז שם בפ"ז הל' ד. כתב דכלה מחופתה הוא לאו דוקא אלא שאינה נוהגת ימי חופה כן כתב בתירוץ ראשון אלמא דאין עליהן מוטלות ללחום במלחמה ולכן יהא ניחא שיטת החנוך ומה דכתב אח"כ ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספיקות מים ומזון לבעליהן ע"כ י"ל דמצוה להן לסייע במזון כדי שיוכלו בעליהן לקיים מצוה זו אבל אין עליהן מוטל החיוב מ"ע של מחיית עמלק כהנ"ל או דהחנוך יסבור כתירוץ ראשון של הרדב"ז. אך המ"ל הקשה שהחנוך סותר את עצמו כי במצוה תכה כתב המצוה להרוג את ז' אומות נוהגת המצוה הזו גם בנקבות ואמאי הלא אין יכולות לעשות מלחמה ע"כ ונ"ל כי נענין ז' אומות כתב הרמב"ם פ"ה הנ' ד. מה' מלכים כל שבא לידו אחד מהן (מז' אומות) ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכו' וכן כתוב בספר החנוך מצוה תכ"ה ולענין מחית עמלק לא הובא כן לא בהרמב"ם ולא בהחנוך שאם בא לידו עמלקי ולא הרגו שעובר על עשה וצריך להרוג מדוע ולפז"נ די"ל כן דלא תחיה כל נשמה בז' אומות הוא לאו דוקא להלחם עמהם ולכלותם אלא אפילו בשעת שלום ג"כ אם בא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת ולכן כיון שאפילו לכל יחיד ובלא מלחמה נמי איכא הדין של לא תחיה וכו' ולכן שייך מצוה זה גם בנשים אבל במחיית עמלק הדין הוא דווקא לעשות מלחמה ולמחות את שמם כי בלא מלחמה או אפשר לכלותם ולמחות את שמם אבל במצא יחיד מעמלק בשעת שלום ולא הרגו לא מצינו שעובר בעשה וא"כ המצוה הוא דוקא לעשות מלחמה ולמחות את שמם וכיון נשים אינם יכולות לעשות מלחמה כהנ"ל ולכן אינם מחויבים במצוה זו וניחא שיטת החנוך שם פרק ח' הל' א

חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן. מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה לאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכו' מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכו' עכ"ל והקשה המ"ל בספרי פרד"ר מחולין יז. בעי רב ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ופריך אימת אלימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתוב ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כותלי דחזירי בשר נחירה מיבעיא אלא לאחר מכאן והקשה הפד"ר לשיטת הרמב"ם דאימתי מותר דוקא אם לא ימצא מה לאכול אלא מאכלות האסורות א"כ מאי פריך הגמרא דלמא לעולם מיירי בשבע שכבשו אך שיש להם לאכול ממאכלות המותרות ואז אסורים בדבר טמא ולכן מספקא לר' ירמיה מאברי בשר נחירה שהכניסו לארץ אם מותרות להן ועוד הקשה שהקשה הרמב"ן למה לא הזהירה תורה להגעיל כלי סיחון ועוג ותירץ דארץ סיחון ועוג דין א"י יש להם והיו מותרים אף בכותלי דחזירי והקשה הפרד"ר לפי שיטת הרמב"ם הלא לא הותר להם אלא בזמן שאין להם לאכול מן ההיתר וא"כ היו צריכים להגעיל אם יהא להם לאכול מן ההיתר דאז אסורין בדבר טמא ע"כ ונ"ל דהא דכתב רבינו דמותר לאכול מאכלות אסורות אם לא ימצא מן ההיתר הוא דוקא לא במלחמת ז' אומות דכן משמע הלשון וישבו מהן ובז' אומות איכא לא תחיה כל נשמה וכן בהל' ב. מביא דין יפת תואר ובז' אומות לא שייך דין יפת תואר כהנ"ל וכן ראיתי אח"כ ברדב"ז שם שמפרש שהרמב"ם מיירי במלחמת שאר העמים וכתב כאן דבז' אומות התירה כל מאכל איסור אפילו בלא צורך במלחמות שאר העמים נחתינן להו וכו' שלא יותר להן אלא אם אין להם מה לאכול ובגבול העכו"ם ע"כ אך לא מיירי אם מסוכן מחמת רעב דא"כ אם אינו מחלוצי צבא נמי מותרים (וכן איתא בכ"מ שם) אך מהרדב"ז משמע שמפרש דברי הרמב"ם במלחמת הרשות אך באמת נוכל לפרש במלחמת מצוה ובשאר עמים דכתב רבינו בפ"ה הנ' א' ואיזה מלחמת מצוה זו מלחמת ז' אומות ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ובז"נ דבאופן כשהצר בא עליהם ואח"כ נכנסו בגבול עכו"ם וכו' אז דוקא אם ירעב ולא מצא מה לאכול אלא מאכלות אסורות אז מותר. אבל במלחמת ז' אומות מותרים במאכלות אסורות אפילו יש להם מן ההיתר ולכן פריך הגמרא שם לר' ירמיה אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי לה וכו' דש מיירי בז' אומות ומותרים אפילו יש להם מן ההיתר וניחא שיטת רבינו מהסוגיא וגם מה שהקשה המ"ל מהרמב"ן.