נתיב מאיר קכה

אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילם וכתב הוא ז"ל דהיינו כשאין לאביו ע"כ אלמא דמשום כבוד הוא דאי משום צדקה לא מצינו דאם אין לו שצריך לטחון וכו' בשבילם וניחא הא דחייבים להחזיר אך הא דכופין אם און לאב וכו' יקשה הא בכבוד אין כופין דמ"ע שמתן שכרה בצדה הוא אך י"ל כיון דאין להם ויצטרכו לבריות ויתבזו והוה משום בזיון דכופין כדברי תוס' (כתובות פו.) הנ"ל (אף שהרי"ף כתב והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאביה וכו' א"כ לפי"ז לא שייך דברינו הנ"ל דלא שייך משום צדקה ליתן את הפרה לאחר מיתת האב מ"מ מלשון רבינו והגה"מ והסמ"ג משמע דמדין כבוד הוא וניחא) אך יקשה הקושיא הנ"ל שפסקי רבינו סותרים זא"ז ולכן נ"ל דהתוס' ב"מ סב. שם ד"ה אי כתבו למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין פריך שפיר דאי עשה תשובה מאי בעו גביה דהוה לו להחזיר ואפילו למ"ד אינה יוצאה מ"מ הוה ליה להחזיר משום לעז ובושת וכיון דלא חשש גם בניו אין להם לחוש לכבוד ע"כ ובז"נ שיטת רבינו דמה דכתב בפ"ד מה' מלוה הל' ד. דחייבים להחזיר מפני כבוד אביהן בד"א כשעשה תשובה וכו' אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו וכו' זה יהא משום כיון דהוא לא חשש לכבודו שלא ביקש להחזיר גם בניו אין להם לחוש לכבודו וא"צ להחזיר אבל א"צ שיעשה תשובה משום שיהא עושה מעשה עמך דז"א כמבואר בפ"ו מה' ממרים הל' יא. אלא צריך שיעשה תשובה דאם לא עשה תשובה ולא ביקש להחזיר הוה אינו חש לכבודו בזה ומש"ה גם בניו וכו' ומדוקדק בזה דברי רבינו דכתב אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו וכו' ולא כתב אם לא עשה תשובה אין חייבין בכבודו אלמא דכוונת רבינו הוא הא דצריך שיהא עושה תשובה לא משום שיהא עושה מעשה עמך אלא משום כיון דהוא לא חש לכבודו בזה לכן גם בניו א"צ לחוש משום זה וניחא שיטת רבינו ולא סתרי אהדדי. הלכות אבל פרק ב' הלכה ו'

כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ומתאבל עליהן וכו' לה ויטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות עכ"ל והשיג הראב"ד א"א קשיא הא דתניא אשתו אנוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן הוא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו ע"כ פירש השגתו הוא כן דבתור היתר לטמא כלומר דנשואה מותרת לטמא א"א לפרש דהא ארוסה ג"כ מותרת דבנות אהרן לא הוזהרו וכו' אלא צ"ל דארוסה אינה מחויבת משמע הא נשואה מחויבת זהו תוכן השגתו ונ"ל כי שיטת רבינו הוא כי מצות טומאת קרובים היא משום אבילות כדמשמע הכא שכתב שנדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן וכו' וכן הובא בכ"מ פ"א ה' א. מהלכות אלו מספר המצות של רבינו וז"ל המצוה וכו' הוא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו וכו' ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין אבילות ואבילות יום ראשון הוא ד"א וכו' עכ"ל נראה בהדיא דטומאת קרובים הוא משום מ"ע דאבילות ולפז"נ דמסתבר דשיטת רבינו כיון דטומאת קרובים הוא משום איבול וכיון דמצות איבול מוטל בין על כהן בין על ישראל ואשה ג"כ מחויבת במצות אבל כן איתא בספר החנוך מצוה רסד שמצות אבל נוהגת בזכרים ונקבות א"כ צ"ל דמצות טומאת קרובים איכא גם על נשים וישראלים אלא דלכהנים כיון דמוזהרין על הטומאה נתנה התורה מ"ע מיוחדת לטמאות כדי שלא יחליש דין אבלות אבל בישראל ובנשים אין מ"ע מיוחדת לטמאות אלא הוא נכלל בהמ"ע הכללית של מצות אבל וחלק הוא מהמ"ע (וי"ל דזהו ג"כ כוונת הרמב"ן שכתב על שיטת רבינו וז"ל ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא ע"כ וזהו כוונתו כיון שאין מוזהרין על הטומאה לא עשתה תורה למ"ע מיוחדת לטמאות לקרובים כמו לכהנים אלא יש להן דין כישראל שנכללת במצות עשה הכללית של מצות אבל) ובזה ניחא שיטת רבינו דלומד ג"כ הא נשואה: מיטמאה לו היא מצוה לטמאות מטעם מצות אבל שחלק הוא ממצות אבל לא בתור מצוה מיוחדת וזהו ביאור דברי רבינו "בד"א (שמטמאין אותו על כרחו) בזכרים שהוזהרו על הטומאה