נתיב מאיר קכג

ג"כ הדרא קושית הלח"מ הנ"ל ונ"ל דבגיטין כו:

כתב הרשב"א בד"ה וליתא כאן מסקינן לשיקרא לא חיישינן והקשה מפ' גט פשוט מהא דאמר רב לספרי אי קיימיתו בשילו כתיבי בשילו ואע"ג דמסר לכו מילתא בהיני דאי לא מיחזי כשיקרא אלמא לשיקרא חיישינן ותירץ דכל שגמר מעשהו יהא אמת אלא נראה קודם גמרו (כשיקרא) בכי הא לא חיישינן כיון דלבסוף יהא הענין כאמתו כו' כי הא דאשרתא דדייני וכו' אבל בההוא דהינו ושילו איכא ודאי משום מיחזי כשיקרא דהיכא ליכתבי בהוני והן אין כותבין אלא בשילו מעולם לא היה זה עכ"ל ועוי"ל דהא דאמר רב אי קיימיתו בשילו וכו' היינו לכתחלה אבל לא יפסול השטר משום זה וכן כתב רש"י בסנהדרין ריש פרק אדנ"מ וכן הוא בתוס' כתובות כא:

ד"ה האמר דלכתחלה חיישינן ובדיעבד לא חיישינן לשיקרא וכן יהא שיטת רבינו ובז"נ די"ל דמה דאמרינן שטר שלוה בו ופרעו אונו חוזר ולוה בו אפילו בו ביום הוה נמי משום מיחזי כשיקרא ואינו חוזר ולוה בו הוה רק לכתחלה כיון דשעבודא ד"א ואית ליה קלא וכהנ"ל ומיושב בזה קושית הלח"מ שהקשה לפי פירוש הרמב"ם במוקדם בפיה"מ שלו אמאי צריך לאמר בב"מ שמוקדם פסול מטעם גזירה שמא יגבה וכו' תיפוק ליה דנמחל שעבודו ואפילו מזמן שני נמי לא יגבה ובז"נ כיון דשעבודא ד"א וקלא איכא דמיירי באופן שאין ידוע הפירעון לעלמא לכן פסול רק מטעם גזירה שמא יגבה מזמן ראשון דנמחל שעבודו דאמרינן אפילו בו ביום אינו חוזר ולוה הוה רק משום מיחזי כשיקרא ואינו אלא לכתחלה דבו ביום לא שייך מוקדם אבל במוקדם אפילו בדיעבד נמי פסול ולכן צריך הגמרא לומר שמא יגבה מזמן ראשון (ומדוקדק בזה דבפי"ד מה' מלו' ה. ז. כתב רבינו שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו וכו' ולא הזכיר אפילו בו ביום וגם הסמ"ג בה' מלו' לא הביא אפילו בו ביום ובז"נ דבו ביום הוה רק משום מיחזי כשיקרא ולא הוה רק לכתחלה ושם הביא רק הדבר שבדיעבד פסול אך הרה"מ שם הזכיר אפילו בו ביום אך אינו מבואר ממנו אם יהא גם בדיעבד פסול אי הוה רק לכתחלה וכהנ"ל אך מהטור חו"מ סימן מח. משמע שאפילו בו ביום נמי פסול בדיעבד שכתב שם שטר שנכתב על הלואה אחת ונפרע אינו יכול לחזור וללות וכו' משמע שאפילו בדיעבד נמי פסול אפילו בו ביום ויקשה כיון דשעבודא ד"א וכו' אמאי פסול בדיעבד ואולי הוא סובר דמשום מיחזי כשיקרא בדיעבד נמי פסול וצ"ע) אך יקשה מאי דמסיק בגיטין כו:

שטר שלוה בו ופרעו וכו' ודוקא נמחל שעבודו אבל משום מיחזי כשיקרא לא חיישינן אלמא דשטר שלוה בו ופרעו וכו' לא הוה הטעם משום מיחזי כשיקרא אך לפירש הרשב"א הנ"ל ניחא דיש לפרש כן ביאור הסוגיא דדוקא נמחל שעבודו כלומר דלא נכתב השטר על הלואה זו והוה שקר אף בגמרו ולכן חיישינן משום שיקרא (ואפילו כשחיישינן לא רק לכתחלה כהנ"ל) אבל משום מיחזי כשיקרא לא חיישינן ופירש"י אם היה נחתם על מלוה זו אעפ"י שנכתב קודם הלואה כשר אם בו ביום נכתב ע"כ ויהא הביאור כן דאז לא חיישינן לשיקרא משום דבגמרו היה אמת (דלוה בו ביום) ולכן לא חיישינן לשיקרא ורבינו יסבור ג"כ כשיטת הרשב"א הנ"ל וניחא שיטת רבינו. הל' ממרים פרק ב' הל' ב'

ב"ד שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם ב"ד אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה וכו' אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין וכו' אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם וכו' עכ"ל והשיג הראב"ד א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים ע"כ ונ"ל אך צריך להקדים תחלה המשנה מפ"ה מס' מע"ש מ"ב כרם רבעי היה עונה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וכו' ר' יוסי אומר משחרב המקדש היה התנאי הזה (ופי' הרע"ב שם דמתחלה היה התקנה שמהלך יום אחד סביב ירושלים יעלו הפירות עצמם לירושלים כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות (ולא יהא נפדה במעות) אלא משחרב בהמ"ק והיתה ירושלים ביד האויבים ולא היו חוששין לעטר שוקי ירושלים בפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה) ותנאי היה אימתי שיבנה בהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהיה ע"כ ואינו מובן דברי המשנה אמאי צריך שתנאי הוה אימתי שיבנה בהמ"ק וכו' ונראה דשם ה' ד' כתב הרמב"ם ויש