נתיב מאיר קכא

קצוצה עכ"ל והקשה הלח"מ הא בגמרא ב"מ עא:

אמרינן בשלמא סיפא לחומרא משמע שמדרבנן הוא דיש שליחות לנכרי יעיי"ש שנדחק בתירוצו ונ"ל כי התוס' שם ד"ה בשלמא הקשו אמאי לא הוה רבית גמור שהרי נעשה ישראל שני שליח של ישראל ראשון לקבל חובו מידי עכו"ם ותרצו דנהי שאם היה העכו"ם מפקיר מעותיו היה יכול הישראל לזכות לחבירו השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה ישראל המקבל שליח של נכרי לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לנכרי וכו' ע"כ וביאר הדבר כי צריך שליחות של בעל הממון והנכרי הוא בעל הממון ואין שליחות לנכרי ולכאורא תקשי נהי דשליחות לא מהני תיהוי משום זכיה שיזכה המעות לישראל ואין לומר דלאו זכות הוא דמשום זה אם יזכה בעדו המעות יהא איסור רבית ד"א ז"א דהא אמרינן בגיטין לז:

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו מזכהו בתוך שדהו כ"ש וכתב הר"ן שם וז"ל ומכאן נ"ל דמאי דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שהוא נמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא כשמזכהו קרקע כ"ש מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני וכו' ע"כ וה"נ נ"ש כיון שעצם זכיות המעות הוא זכות ולכן מהני וא"כ יהא קונה המעות הישראל מטעם זכיה ויהא רבית ד"א וניחא שיטת הרמב"ם שכתב שהוא רבית קצוצה כיון שזכה המעות בעד הישראל והוה כמו שמלוהו לו הישראל (אע"פ שכתב הר"ן בגיטין שם דאפשר לדחות וכו' כתב רק בלשון ספק דאפשר וכו' אך רבינו יוכל לסבור דין זה) אך יקשה על רבינו מהגמרא דב"מ הנ"ל ונ"ל דאיכא מחלוקת בב"ב קנו:

במשנה אם זכין לגדול דר"א אמר אין זכין לגדול כי הוא יוכל לזכות ור' יהושע אמר דזכין ובז"נ דילמוד רבינו דסוגיא דב"מ אזלא כמ"ד אין זכין לגדול ולכן הוה רק רבית דרבנן אבל כיון שהרמב"ם פוסק כמ"ד זכין לגדול (פ"ד מ"ה זכיה ומתנה ה ח) ולכן הוה מטעם זכיה וזכה במעות לישראל לכן הוה רבית ד"א ובז"נ הרמב"ם פ"ט מה' מע"ש ונטע רבעי הי"ז והצנועים היו מניחין את המעות בשנת השמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי הרי אנו מחולל על המעות האלו ע"כ והובא בכ"מ שהקשה הרמב"ן בתשובה דהא קי"ל כר"י דאינו ברשותו אינו יכול להקדיש וא"כ אמאי פוסק דיכולין הצנועים לחלל ולומר דלענין אחולי אוקמא התורה ברשותיה ולהכי מצי מחיל אע"ג דליתיה ברשותיה דהא כי איתיה ברשותיה נמי לאו דידיה ומצי מחיל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדר"י אלא אי לאו דאמר ר"י ליתא להאי טעמא וכו' יעיי"ש והדרא קשיא הנ"ל לדוכתא ובז"נ דהצנועין יכולין לחלל מטעם זכיה לעניים דהעניים זוכים בשנת שמטה ויכולין לחלל לכן יכולין לחלל עבורם הצנועין דכן הקשו תוס' ד"ה הוא שם ב"ק סח:

דהיכי מדמה הקדש לחילול דלמה לא יוכל לחלל מע"ש של חבירו ונטע רבעי שלו מטעם זכין לאדם שלא בפניו והניחו בקושיא ולפהנ"ל ניחא דרבינו פוסק דהצנועין יכולין לחלל מטעם זכיה דפוסק כמ"ד זכין לגדול אך הסוגיא שמדמה הקדש לחילול אזלא אליבא דמ"ד אין זכין לגדול ולכן אין שייך מטעם זכיה (ואותו מ"ד ילמוד שדין הצנועין הוא רק בשאר שני שבוע ומ"מ מהני משום שאינו ברשותו נמי מהני) ומתורצת בזה ג"כ קושית תוס' הנ"ל (ואח"ז מצאתי ברעק"א על המשניות דמע"ש שמתרץ ג"כ את הרמב"ם דמע"ש הנ"ל מטעם זכיה אך יקשה מהסוגיא דב"ק הנ"ל ומפרש שם רעק"א דהסוגיא דב"ק יפרש דין הצנועין בשאר שני שבוע שהעניים אינם זוכים ולכן אין שייך מטעם זכיה וכתוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף והרמב"ם מפרש דין הצנועין בשנת השמטה ומועיל מטעם זכיה דהעניים זכו ויכולים להפריש בעצמן לכן יכולים להפריש אחרים מטעם זכיה בעדם אך אינו מובן זאת איך יפרש פירוש אחר בהצנועין היפך הסוגיא ומלשונו שכתב והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמטה וכו' משמע שמפרש כן את דברי הצנועין ולא בדרך פסק שפוסק דבשנת השמטה מהני כהצנועין ולא בשאר שני שבוע מדלא כתב דמהני בשנת השמטה מה שהצנועין מניחין וכו' א"כ יקשה כנ"ל אלא צ"ל כדביארנו דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד אין זכין לגדול וכו' ורבינו פוסק כמ"ד זכין לגדול וכהנ"ל וניחא אך לכאורא וקשה איך שייך שיהא מטעם זכיה כיון שהרמב"ם סובר שזכיה מטעם שליחות (כן ביארנו לעול בה' תרומות) וכין דשליחות אין שייך משום דצריך שלוחו של בעל ממון ואין שליחות לנכרי וא"כ ג"כ זכיה לא שייך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוה רבית קצוצה ד"א וי"ל דשיטת רבינו היא כן כיון דמטעם זכיה היא ואין צריך מינוי שליחות ולכן אין חסרון מטעם שלוחו של בעל ממון דהא דצריך שלוחו של בעל ממון היינו הכוונה דבעל הממון הוא ממנה השליח בעד