נתיב מאיר קכ

א"צ ליקח דרך לבור ודות אבל במכר שניהם לשנים משמע שאפילו מעשה המכירה היה כאחת ולכן אין שייך שם בעין יפה מוכר ובז"נ כי דבריו בפיה"מ שלו אינו סותר למה שכתב בפסקיו וגם אינו סותר את הסוגיא דב"ב סה. ויש לחקור איך יהא אם מעשה הקנין הוה כאחת של הבית והבור ודות אך החנות היה קודם של בור ודות אי שייך בעין יפה מוכר לגביה בור ודות כיון דהחלות שלו היה קודם או"ד כיון דהמעשה הוה כאחת לא שייך בעין יפה וכו' ומסתבר דמדוע בזה אח"ז שייך בעין יפה וכו' משום דלא חשב בעת מעשה אדות אחר אלא אדות זה. אבל כאן כיון דהמעשה היה כאחת ממילא חשב ג"כ אדות האחר בעת מעשה ולכן לא שייך לדידיה בעין יפה מוכר אף שהחלות של בור ודות היה קודם. הל' זכיה ומתנה. פרק ח' הל' יב

שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין ואין נותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ע"כ והשיג הראב"ד א"א אני וחבירי אומרים ואפילו כתבו מחיים לפי שהעדים שלוחים הם וכיון שהמשלח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים עכ"ל וכוונת הראב"ד הוא אמאי כתב ומת קודם שכתבו אפילו כתבו מחיים נמי אין נותנין לאח"מ כיון שבטל השליחות לאח"מ וכן ביאר הכ"מ את כוונת הראב"ד ונ"ל דבגיטין ט: גבי. תנו שטר שחרור זה לעבדו ומת לא יתנו לאח"מ ופירש"י שם דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה ע"כ ואמאי לא פירש כיון שמת בטלה השליחות אלמא דלא בטלה שליחות לאח"מ (וכן הובא בקצה"ח ראיה זו) וממילא ניחא שיטת רבינו ולא יקשה עליו השגת הראב"ד כי יוכל לסבור כרש"י דלא בטלה שליחות לאח"מ אך יקשה על רבינו וכיון שמת פקע רשותיה וחייל רשות יורשין וא"כ אפילו כתב השטר מחיים נמי לא יתנו כיון דאינו שלו ונ""ל כי רבינו יפרש כן השמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כי השטר הוא רק בגדר תנאי ולא בגדר בקנין דקנין אין צריך דהוא מטעם דשמ'"ר וכו' רק בתנאי שיתנו לו שטר ובז"נ דאם כתב השטר מחיים וכיון דהשליחות לא בטלה לאח"מ לכן יוכלו ליתנו לשטר לאח"מ משום דהנתינה הוא רק בגדר תנאי והחלות נעשה למפרע אם יקבל השטר לכן אין חסרון מטעם פקע רשותיה וחייל רשות יורשין לכן כתב רבינו ומת קודם שיכתבו ויתנו וכו' אבל כתבו מחיים נוכל ליתן גם לאחר מיתה אך יקשה כיון דהשליחות לא בטלה (והנתינה הוא רק בגדר תנאה אם כן יכתבו נמי לאח"מ ויתנו ונראה דזה יהא חסרון דלא יהא עליו דין שטר משום מפיהם ולא מפי כתבם אם יכתבו לאמ"ח משום דבאמת כל שטר היה צריך להיות פסול משום ולא מפי כתבם אלא דמ"מ כשר משום דהוה מדעת המתחייב (דכן דעת רש"י ובהמ"א) וא"כ כאן כיון דמת וחייל רשות יורשין וא"כ מה שכותב מדעת המת לא הוה מדעת המתחייב כיון שעתה אינו שלו וא"כ הוה חסרון משום מפי כתבם ממילא לא הוה דין שטר אם יכתבו לאח"מ וממילא לא נתקיים התנאי בשטר כזה (אבל אם כתבו מחיים מהני כיון דהשליחות לא בטלה לאח"מ ממילא יוכל ליתן גם אח"כ) אע"ג דשיטת הרמב"ם דעדות שבשטר מהני משום תקנתא דנעילת דלת (פ"ג ה' עדות ה. ד.) מ"מ או לא היה מדעת המתחייב לא מהני דלא תקנו אלא אם נכתב מדעת הבעלים אבל אם נכתב שלא מדעת המתחייב לא תקנו וא"כ לא יהא דין שטר דהוה פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם. אע"ג דלפי דברינו היה השטר רק משום תנאי מ"מ צריך דעת המתחייב דגם בשטר ראיה צריך דעת המתחייב שגם במחאה ב"ב מ' הקשו בתוס' דהא צריך דעת המתחייב ותרצו דתקנת חכמים שיהא חשוב עדות וכ' עיי"ש הא לא"ה היה צריך מדעת המתחייב אע"ג דראיה בעלמא הוא דמחה אלמא דבשטר ראיה נמי וכו' וה"נ ל"ש. הלכות מלוה ולוה פרק ה' הל' ד'

עכו"ם שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל ה"ז מותר, ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית