נתיב מאיר קיט

קצוב ובז"נ דמסתבר דאפילו אם נימא דהיזק ראיה לאו שמיה היזק מ"מ איסור איכא להזיק בראיה אלא לענין כפיה אם יכולין לכוף זל"ז לבנות מחיצה דלענין זה אמרינן לאו שמיה היזק ולכן כיון שדין איכא שאסור להזיק בראיה ומתחייב את עצמו בקנין לא הוה חיסרון משום גמירות דעת מפני שאינו קצוב דז"א דכיון דאסור להזיק בראיה ומשום זה התחייב לעשות כותל לכן אמרינן דמתחייב בלב שלם וזהו דוקא עד ד' אמות דאיכא היזק ראיה לכן יוכל להתחייב מטעם הנ"ל אבל למעלה מד' אמות אפילו נפל אינם יכולים לכוף זא"ז דלא מהני קנין ע"ז משום דהוא דבר שאינו קצוב דאין ידועה כמה כותלים יהיו צריכים ואיסור היזק ראיה ליכא כיון שהוא למעלה מד' אמות ולכן הוה חיסרון משום דבר שאינו קצוב ובז"נ נמי דהרמב"ם בפ"ג מה' זכיה ומתנה הל' ה' כתב כשם שמוכר צריך לסיים המכר וכו' הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום וכו' ע"כ והובא בהרה"מ קושיא על שיטת רבינו שסובר שדבר שאינו מסוים לא קנה והקשה מכתובות קט: ההוא דאמר להוא דקלא לברת אזיל יתמי פליג ולא יהבו לה דיקלא וכו' א"ל אביי ומי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקנא גבייהו הוא אלמא קני ליה לדיקלא ואע"ג דלא מסוים ע"כ ולכאורא י"ל דשם פירש"י בדקלי לברת דבשעת מיתתו היה דהיינו בשכ"מ ולכן ניחא דבשכ"מ כיון דמהני באמירתו וא"צ גדרי קנינים ולכן מהני אף בדבר שאינו מסוים אך ז"א דהרמב"ם פכ"ב מה' מכירה ה' א' כתב דאין אדם מקנה דבר שלב"ע בין במכר וכו' בין במתנת שכ"מ אלמא היכא דלא מהני קנין בברי לא מהני גם בשכ"מ ולכן נ"ל דהטעם דדבר שאינו מסוים לא מהני להרמב"ם הוה נמי הטעם דחיסרון משום דליכא סמיכת דעת וגמירות דעת דאינו מסוים ובז"נ דהרמב"ם כתב שם הל' י' דהמזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה ע"כ וחיסרון בדשלבל"ע כבר ביארנו לעיל שהוא משום סמיכות וגמירות דעת שליכא בדשלב"ע וא"כ בבנו דמהני עכצ"ל דמשום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוה גמירות דעת ובז"נ נמי מדיקלא לברת דכמו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו כן אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בתו ולכן הוה גמירות דעת ולכן לא הוה חסרון מטעם דבר שאינו מסוים ולכן מהני שם בדיקלא לברת וניחא שיטת רבינו. שם פרק כ"ה הל' ד'

שני בתים זה לפנים מזה מכר שניהם לשנים או נתן שניהם לשנים אין להם דרך זה על זה וכו' עכ"ל (והיא בגמ' ב"ב סה.) אך הרמב"ם בפיה"מ שלו שם בהמשנה מכרן לאחר (לבור ודות) ר"ע אומר א"צ ליקח לו דרך וחכ"א צריך וכו' ופירש שם רבינו מכרן לאחר אין ר"ל שמכר הבור והדות אחר שמכר הבית סתם כי איך יתכן שהוא עצמו אין לו דרך ומי שלקח ממנו יש לו דרך שדי ללוקח שיהיה כמוכר אבל ר"ל מכרן לאחר שמכר הבור והדות לפני מכירת הבית או מכר הבית לאיש אחד והבור והדות לאיש אחר בשעה אחת (ואז לר"ע א"צ ליקח דרך לבור ודות) והקשה רע"א במשניות שם שזהו נגד הסוגיא מפורשת ב"ב סה. שניהם במתנה שניהם במכר אין להם דרך זע"ז כי היכי דלפנימי בעין יפה זבין לחיצון נמי בעון יפה זבין וכו' וכ"כ הרמב"ם בחיבורו פכ"ה הל' ד מה"מ ותמה על התויו"ט שלא העור מזה והניח בתימה ע"כ ונמצא כי הרמב"ם סותר את עצמו מפיה"מ לפסקיו וגם נסתר מהסוגיא דב"ב הנ"ל ונ"ל דיש לחקור איך יהא אם עשה מעשה הקנין על בור ודות והחנות יהא ביום ל' וביום ל' עצמו מכר הבית לאיש אחר ונמצא דהחלות של הבור ודות והבית היו בשעה אחת אך מעשה הקנין של הבור ודות היה קודם איך יהא הדין בנידון זה אם שייך בעין יפה מוכר לבור ודות משום שמעשה הקנין של בור ודות היה קודם למכירת הבית או"ד כיון דהחלות של הבור ודות והבית היו בשעה אחת לכן הוה כשניהם במכר שניהם במתנה שאין להם דרך זע"ז ומסתבר כיון דהמעשה הקנין היה קודם של בור ודות שייך לגביה נמי בעין יפה וכו' כיון דבעת מעשה הקנין לא היה אלא הוא לבדו וממילא לא חשב באותה שעה אדות מכירת הבית אלא אדות הלוקח של בור ודות ובז"נ דנראה כי זהו כוונת הרמב"ם בפיה"מ שמשמיענו חידוש זה ובזה מדוקדק לשונו ששינה בפיה"מ שלו מחיבורו בה' מכירה דשם כתב מכר שניהם לשנים וכו' כלשון הגמרא אבל בפיה"מ כתב מכר הבית לאיש אחד והבור ודות לאיש אחר בשעה אחת ולא כתב שמכר שניהם לשנים כמו בחיבורו ובז"נ כי כוונתו היא כי החלות היה רק בשעה אחת אבל לא מעשה הקנין כי מעשה הקנין היה של בור ודות קודם ואשמעינן דכה"ג נמי אמרינן לגביה מוכר בעין יפה מוכר ולכן