נתיב מאיר קיח

כל הפסיקה ואז לא מהני מלוה וכהנ"ל (וכ בקדושין נמי לא מהני דשם הקנין הוא רק מצד דין תורה ולכן לא מהני מלוה שאינו בעין) ורבינו מיירי שהיה המלוה נגד כל הפסיקה ולכן כתב דמהני מטעם הנ"ל ובז"נ מה דהקשה הלח"מ בפ"ג מהל' מכירה הל' א. דשם פסק רבינו כר"י דמעות קונות ומתוס' ב"מ מח. ד"ה נתנה מבואר דלר"י דמעות קונות לישראל הוה לעכו"ם במשיכה א"כ אמאי כתב רבינו בפ"ו מה' מעילה הל' י. קנה בה חפץ (במעות הקדש) ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל ע"כ והקשה דלר"י היה צריך להיות איפכא מן העכו"ם לא מעל דלעכו"ם אין קונה כסף ולישראל מעל דישראל קנה כסף ולהפנל"נ דכאן מיירי דשילם כל הפסיקה ולכן קונה מטעם מנהג העולם וסמיכות דעת ולכן אפילו בעכו"ם קונה דמה דאמרינן דלישראל בכסף הוה לעכו"ם במשיכה הוה רק לענין דין כסף שחידשה תורה וכנ"ל דהיינו אם בפרוטה קונה שוה אלף זוז ובזה הוא מחלוקת ר"י ור"ל אבל בגדר השני של קנין כסף דהיינו אם משלם כל הפסיקה דמהני מטעם מנהג וכו' בזה מודים כו"ע דמהני אפילו בעכו"ם ובז"נ דבישראל לא מהני כסף מטעם גזירה שמא יאמרו לו נשרפו וכו' ולכן לא מעל אבל בעכו"ם אוקמיה אדין תורה ולא עשו תקנה כמו שכתב הלח"מ שם לענין לוקח עכו"ם דלא עשו תקנה כמו כן י"ל דלמוכר עכו"ם נמי לא עשו תקנה דלא ציית דינא ולכן מהני כסף כהנ"ל ולכן מעל וניחא. שם פרק י"א הל' ט"ז

חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי עכ"ל והשיג הראב"ד א"א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמרא הקשו מאותו משנה לר"ל וסייעו לר"י והא סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכו' עכ"ל והשגתו של הראב"ד הוא מכתובות קא: דאיתא שם פלוגתא דר"י ור"ל גבי חיוב אני לך מנה בשטר דלר"י חייב ולר"ל פטור (ורש"י פירש הפלוגתא בהודאה) ור"ת ורי"ף פירשו שמתחייב הוא עתה בשטר ופריך לר"ל מהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חיוב לזונה חמש שנים ומשני בשטרי פסיקתא ומשמע דלר"י ניחא וא"צ לאוקמא בשטרי פסיקתא אלמא בדבר שאינו קצוב מהני זאת היא ביאור השגתו ונ"ל דהובא בכ"מ שספר התרומות כתב שדברי רבינו סותרים זא"ז שכתב בפכ"ג מה' אישות ה' י"ז הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה כך וכך שנים חייב וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין אבל שלא בשעת הקדושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ע"כ אלמא דגם שלא בשעת קדושין מהני אם קנו מידו וכאן כתב אע"פ שקנו מידו לא מהני מפני שדבר שאינו קצוב ותירץ הכ"מ דהא דאמר רבינו שם דקנין מהני מיירי שלא היה בשעת קדושין אלא קודם נשואין ולכן מהני קנין דמקודם קדושין לא בעי קנין משום הן הן הדברים הנקנין באמירה אבל לאחר נשואין לא מהני קנין בדבר שאינו קצוב עכ"ל ולפז"נ שיטת רבינו די"ל דלר"י שיוכל להתחייב בשטר מוקי מתניתין בשעת נשואין ולאחר קדושין לכן מהני קנין וא"צ לאוקמא בשטרי פסיקתא לר"י (ואין חסרון מצד דבר שאינו קצוב כיון שהיה בשעת נשואין) ולר"ל דלא יוכל להתחייב בשטר אוקי בשטרי פסיקתא אבל אי לא היה בשעת נשואין אז אפינו לר"י לא מהני משום דבר שאינו קצוב וניחא שיטת רבינו ויסולק השגת הראב"ד וסברת רבינו שסובר שבדבר שאין קצוב לא יוכל להתחייב הוא משום חסרון סמיכות דעת וגמירות דעת וכן איתא בהדיא ברמב"ם פכ"ה מה' ט"ו ה' י"ג מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב וכו' ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו וכו' וכן כתב הסמ"ע בחו"מ סוף סימן רז דאין דרך אדם לגמר ולשעבד נפשיה בדבר שאין יודע הקצבה ובז"נ ריש ב"ב דאיתא שם נפל שאני פירש"י שכבר נתרצו הראשונים בכותל (כלומר ונתחייבו) משמע שקנו ע"ז זמ"ז ולכאורא תקשי א"כ למעלה מד' אמות נמי אם נפל יכופו זל"ז לבנות משום שנתרצו וכהנ"ל וכן מצאתי שהש"מ ג"כ הקשה זאת שם ולפהנ"ל ניחא דלכאורא תקשי עד ד' אמות אמאי מהני נתרצו וקנו ע"ז הא הוה דבר שאין קצוב דאין ידוע כמה מחיצות יצרך דאין ידוע כמה כותלים יפלו וא"כ לשיטת הרמב"ם לא מהני התחייבות בדבר שאין קצוב וא"כ אמאי מהני כאן קנין אך לפי מה שביארנו דחיסרון דאינו קצוב הוא משום שליכא סמיכות וגמירות דעת באינו