נתיב מאיר קיז

הל' מכירה פרק ז' הל' ג'

הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון. ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן, אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בוא וטול את שלך עכ"ל והשיג הראב"ד אני לא ידעתי מאין לו זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח שהוא ש"ח לחזר בו המוכר שהוא חייב בגניבה ואבידה והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותה עד שיקבל עליו מי שפרע וכו' עכ"ל ונ"ל דאיתא ברא"ש (ב"מ פרק המפקיד) סימן כו. המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ה"ז ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא ואפילו נאנסו חייב ור"נ אמר נאנסו לא והלכתא כר"נ בדיני ואע"ג דלעיל פסק רב אלפס ז"ל בדמי אבידה כרב יוסף דהוה שואל עליהו וכו' והראב"ד ז"ל תירץ דהנאת שימוש דהכא גריעה מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יביא המפקיד ליקח פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישהא אצלו ימים רבים ע"כ ולפז"נ שיטת הרמב"ם די"ל כן דאם חזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בוא וטול מעותיך הרי המוכר ירא להוציא לסחורה שמא יבוא לוקח ליקח המעות מהמקח שחזר בו ולכן לא היה אפילו ש"ש וגרע משולחני אבל היכא שהמוכר חוזר בו והלוקח לא חזר בו הדבר תלוי במוכר לכן אם יזדמן לו מה לקנות יוכל להוציא בלא פחד שמא יבוא הלוקח ליקח המעות לכן חייב באחריות. אבל אם קיבל מי שפרע ואמר לו אח"כ בוא וטול מעותיך אז בודאי יחזור המעות ולא יקנה סחורה בהמעות וגם הלוקח בודאי יבוא מיד ליקח המעות כי יודע שהמוכר חוזר בודאי מהמקח כיון שקיבל מי שפרע ולכן לא היה אז ש"ש וניחא שיטת רבינו. שם פרק ז' הל' ד'

מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור חבית של יין בחוב שיש לו אצלך ורצה המוכר ה"ז כמי שנתן עתה הדמים וכו' לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר ע"כ והשיג הראב"ד לא ידעתו זה למה שהרי הושוו הגאונים כלם מלוה להוצאה ניתנה ואינה כנתינת מעות כלל והכו אמרינן בקדושין ושוים במכר שזה קונה ואי מלוה להוצאה נותנה במכר אמאי קונה וכו' עכ"ל והר"מ כתב שרבינו סמך על סוגיא דקדושין כחי יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו' ואינה מחלק בין הנאת מלוה למלוה עצמה ע"כ אך תוס' ב"מ מו: ד"ה יש דמים כתבו דהוא מטעם הנאת מחילת מלוה לכן מהני וא"כ איזה הכרח הוא מסוגיא לשיטת רבינו ע"כ ונ"ל דאיתא (בחו"מ סימן כא סעיף א.) ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד יכול לחזור ובפת"ש שם הביא דעת הח"ס דסטומתא הוא קנין ד"א ובתשובה המיוחסת לרמב"ן דקנין ממנהג הוא ד"א (והטעם הוא משום דאיכא סמיכות דעת) לכן י"ל בכסף נמי איכא מנהג העולם לקנות בכסף א"כ הוה כסף קנין גם מצד מנהג וסמיכות דעת אך מצד סמיכות דעת ומנהג קונה כסף רק אם משלם כל הפסוקה אבל מה שאפילו בנתינת פרוטה קונה הוא שוה אלף זוז זהו שחידשה תורה בקנין כסף (ומובן במקום ובדבר שנהגו התגרנים שיקנהו על ידי נתינת פרוטה ליקח למוכר דבר ששוה הרבה יותר יהא זה קנין גם מצד המנהג (חו"מ סימן רא סב) נמצא לפ"ז דאיכא שני גדרים בקנין כסף אחד מצד מנהג העולם וסמיכות דעת וזהו כשנותן כל השווי ואחד מצד דין תורה ובזה אפילו נותן פרוטה אחת על דבר ששוה אלף זוז נמי מהני ולפז"נ דזהו מסתבר דמה דמצינו דמלוה לא מהני הוא רק בגדר של קנין כסף שחידשה תורה שאפילו נותן אפילו פרוטה וכו' ובזה חידשה תורה שצריך דוקא כסף בעין ולא מלוה. אבל בגדר השני של קנין כסף שהוא מצד מנהג העולם וסמיכות דעת וזהו אם משלם כל הפסיקה ובזה מסתבר שאפילו מלוה נמי מהני אם יהא נגד כל הפסיקה המלוה של עצמו דלענין סמיכות דעת אין נ"מ בין מלוה לבעין רק אם שוה כנגד כל הפסיקה ובז"י שיטת רבינו דמוכיח מסוגיא דיש דמים שהם כחליפין דאם היה המלוה נגד כל הפסיקה אז מהני מטעם סטומתא כלומר מצד מנהג העולם וכו' וכה"ג מלוה נמי קונה ומאי דאמרינן בקדושין אי אמרינן מלוה להוצאה במכר אמאי קנה מיירי שאינו שוה נגד