נתיב מאיר קטו

פעם שנייה אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול ע"כ והשיג הראב"ד א"א הא קי"ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול וכו' עכ"ל ולכאורא לפי גירסא שלנו בנדה סו: דהלישנא בתרא סובר אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף וכו' א"כ נמצא דרבינו פוסק כלישנא בתרא. אך הכ"מ כתב דהראב"ד גורס כהרי"ף והר"ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה וכו' ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ועוד כתב הכ"מ דהראב"ד יגרוס בלישנא בתרא אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול והשיג הראב"ד למה פטר רבינו רק מחפיפה ולא מטבילה הלא בלישנא בתרא אם סמוך וכו' פטר אף מטבילה ולמה לא הביא רבינו דין זה ונ"ל דשיטת רבינו יהא ניחא אפילו אם יגרוס כגירסת הראב"ד כיון דדין חפיפה הוה מדרבנן ולכן כיון דפליגי הלשונות אם צריך דוקא חפיפה סמוך לטבילה אי באותו היום נמי ש"ד יהיה ספיקא דרבנן ולקולא לכן פסק אם באותו היום וכו' א"צ לחוף פעם שנייה לקולא אבל בדין טבילה שהוא מד"א זאת פסק כלישנא קמא שצריכה טבילה לחומרא דספיקא ד"א לחומרא ולכן לא הביא הדין דפטור אף מטבילה אם סמוך וכו' אבל בדרבנן לקולא וכן פסק הר"ן בע"ז (פ' השוכר את הפועל) דאיכא פלוגתא בשתי הלשונות אי בעי דוקא דיפול המים תחלה (גבי יי"נ) ופסק דלא בעי תחלה מטעם ספיקא דרבנן לקולא יעוי"ש אך צריך להבין לפי"ז שיטת הראב"ד הא ספיקא דרבנן לקולא וי"ל דיסבור הראב"ד דלא שייך כה"ג ספיקא דרבנן לקולא כדביארנו לעיל בה' שביתת עשור דהגדר דספיקא דרבנן לקולא הוא דמספיקא ליכא דין דכן קבעו החכמים עושי התקנה אם יהא ספק אז אינם אוסרים ולכן ספיקא לקולא וזהו שייך בעלמא אבל כאן אי אמרינן דצריך חפיפה סמוך לטבילה דוקא היה דין אחד כלומר שזהו דין חפיפה שתיקן עזר שיהא סמוך לטבילה ולא שאיכא שני דינין דין חפיפה ודין שני שיהא חפיפה סמוך לטבילה (או באותו יום) וא"כ לא שייך ספיקא לקולא דהיינו לומר דמספק ליכא דין סמוך וכו' דז"א כיון דדין חפיפה בודאי איכא ואי צריך סמוך וכו' נכלל הוא בהדין חפיפה וכה"ג ל"א ספיקא דרבנן לקולא דלא נוכל לומר דמספק עשו דין חדש של חפיפה דלא צריך סמוך כו' וכהנ"ל (בה' שביתת עשור) ומה שמצינו שנוכל להרחיק החפיפה מהטבילה בשעת הדחק (שם ה. יו.) י"ל דכן היה התקנה והרמב"ם יסבור דדין חפיפה שסמוך לטבילה למ"ד דצריך הוה דין מיוחד ולא נכלל בתקנת עזרא דתקנת עזרא הוה דצריך חפיפה קודם טבילה ולא דוקא סמוך או באותו יום דוקא וכן משמע מלשון הרמב"ם כאן (ה. טז.) תקנת עזרא היא שתהיה אשה חופפת את שערה ואח"כ תטבול ומדלא הזכיר סמוך אי היום וכו' משמע שזה דין מיוחד ולא נכלל בתקנת עזרא יעוי"ש ולכן כאן דסמוך וכו' היה דין מיוחד ולכן שייך ספיקא לקולא דהיינו דמספק ליכא דין ולכן פוסק כלישנא קמא לקולא דא"צ סמוך וכו' אלא באותו היום וכו' וניחא. הלכות חובל ומזיק פרק ז' הל' ו

המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין וכו' ואם היה לו בו שותפות וכו' ה"ז אוסר היין וחייב לשלם והיאך יתחייב לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך ע"כ אך הרמב"ם בפיה"מ בגיטין במשנה המטמא והמדמע והמנסך וכו' במזיד חייב כתב רבינו המנסך אפשר זה על א' מב' דברים א' מהן שיערב יין נסך ביין של חבירו שהכל אסור כמו שיתבאר בע"ז בפ' האחרון והדרך השני שינסכהו לעכו"ם וידע שהיין אסור בזה הניסוך ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לעכו"ם לפי שאם היה יודע ג"כ שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומים לפי שעיקר אצלינו אין אדם מת ומשלם וכו' עכ"ל ויקשה אפילו לא ידע שהוא חייב סקילה מ"מ חייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלומים (וכמדומה לי שרע"א הקשה זאת ואין הספר תח"י עתה) ופלא הוא ונ"ל כי לכאורא יקשה איך שייך קלבדר"מ במנסך דהא במנסך חייב בתשלומין הוא רק קנסא דרבנן שלא יהא כל אחד מפסיד חבירו דהיזק שאינו ניכר לא שמיה החק וממילא לא היה שני דיני עונשין בעד המעשה אלא סתם תקנת העולם אלא ע"כ צ"ל גדר זה שלא יוכלו ב"ד לענוש שני עונשין בפועל אף שאינם שני דיני עונשין אלא על מעשה אחד לא נוכל לענוש שני עונשין בפועל ועוד מצינו שחייבי מיתות שוגגים פטורים זהו גדר שני אע"ג דבפועל אין מיתה מ"מ