נתיב מאיר קיב

בחזקת כשירות וטהרותיו בחזקת טהרה עכ"ל והשיג הראב"ד א"א נ"ל אם היה עושה עמו בשכר אפילו אחר כמה ימים נאמן ואע"פ שלא הזכיר לו בתחילה מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד הטהרות שהרי אותו שכתב הס"ת ולא עבד הגוילין לשמן אע"פ שהחזירה לבעליה ולא אמר לו כלום ובסוף אמר לו האמינוהו במתוך אף זה כמו כן עכ"ל ונ"ל די"ל דשיטת רבינו הוא כן מדלא נזכר מתוך אלא גבי ס"ת ולא בטהרות משמע בטהרות לא מהני מתוך דיש לחלק בין ס"ת לטהרות וזבחים כן מוכת מגיטין נד: דהגדר דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת אינו בגדר שלא נוכל לחלק נאמנות הס"ת מהנאמנות דשכר אלא בגדר הוכחה כיון שמפסיד שכרו מסתמא אמת הוא כדבריו דזה מוכח משם דאם אמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן נאמן להפסיד שכרו ולא להפסיד ס"ת ובאמר ס"ת שכתבתי גוילין שלו לא עבדתין לשמן אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ומ"ש אי אמרינן דגדר מתוך הוא שלא נוכל לחלק מהשכר לס"ת וא"כ מ"ש גבי אזכרות דנאמן על השכר ועל הס"ת לא אלא מוכח דמתוך הוא בגדר הוכחה שאומר אמת ולכן מחלקינן בין אזכרות לגוילין כדאמרינן התם באזכרות טעי בדר' ירמיה דסובר שלא יפסיד אלא שכר אזכרות ולכן משקר אבל בגוילין דמפסיד כונה ואתא ואמר הוה הוכחה שקושטא קאמר ומה דאמרינן שם אם פגע ולא אמר לו ואח"כ פגע ואמר לו שא"נ נמי הוה בגדר הוכחה שטהור וכשר הוא דאם נטמא או נתפגל היה אומר לו מיד שפגע וכן משמע בהדיא שם מהרשב"א (גיטין נד:) יעיי"ש ולפז"נ שיטת רבינו דחילוק איכא בין ס"ת לטהרות וזבחים דבס"ת אין מכשיל אותו באיסור באי אמירתו אלא דלא יוכל. לקוים חיוב קריאת התורה בצבור שהיא מצוה דרבנן ואפילו לשיטת הרמב"ם דאיכא מצוה ד"א לכתוב ס"ת לעצמו מ"מ אינו מכשילו באיסור אלא מחסר לו מצוה ועוד דיוכל לקיים אח"כ כשיודיעו לכן אינה הוכחה גמורה שכשר הוא מאי אמירתו בשעה שפגעו בפעם הראשונה דיוכל היות ששכח ולכן כיון שאינה הוכחה גמורה לכן הוכחת המתוך שנאמן להפסיד וכו' מבטלת הוכחה כזו ולכן בס"ת מהני מתוך וכו' אבל בטהרות וזבחים שבאי אמירתו מכשילו באיסור ד"א ובפיגול באיסור כרת ולכן הוה הוכחה גמורה מאי אמירתו שכשר הוא ולכן נגד הוכחה כזו לא מהני הוכחת המתוך ולכן אינו נאמן והוה זבחיו בחזקת כשרות וכו' וניחא שיטת רבינו ועוד יש לומר דאפילו אי אמרינן דהוכחת המתוך מבטלת את ההוכחה מאי אמירתו בשעה שפגע בו כי הוי הוכחה נגד הוכחה מ"מ נשאר ע"א ובז"נ דבטהרות אינו נאמן דאיכא חזקת טהרה והוה ע"א נגד חזקה ואינו נאמן אבל בס"ת ליכא חזקת כשרה ולכן נאמן וניחא (אע"ג שהש"ך בי"ד סימן קכ"ז כתב שדעת הרמב"ם הוא שע"א נאמן נגד חזקה אך ז"א דהש"ש ש"י פט"ז לא העלה כן בשיטת הרמב"ם יעיי"ש). הל' אבות הטומאות פרק ג' הל' ג'

פרה אדומה ושעירין הנשרפין וכו' אע"פ שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל והשיג הראב"ד (מזבחים קה) אם נפרש דכו"ע אית להו לתנא דבי ר"י דמה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו' א"כ א"צ רק הכשר מים. אבל א"צ שתגע בהן טומאה ואם נפרש דרבנן לית לה דרי"ש דסבירא להו דבעינן שיקבלו טומאה ממקום אחר וכו' ופרה ופרים נמי ע"י קבלת טומאה וכו' אבל שעיר שהוא חי לא מקבל טומאה וכו' ולדעת הנך רבנן נבלת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבל טומאה ממקום אחר וכו' והבאתי דבריו בקיצור ועיי"ש וביאור השגתו הוא שהרמב"ם פוסק כאן ה. ב. דנבלת עוף טהור מטמא טומאת אוכלין אע"פ שלא נגע בה טומאה אחרת וא"צ הכשר אלמא שפוסק כרי"ש וכאן פוסק דפרה ופרים צריכים שתגע בהן טומאה וכו' ואי כרי"ש א"צ שתגע בהן טומאה כיון שסופה לטמאה וכו' ע"כ והכ"מ מתרץ שיטת רבינו כן שרבינו יסבור שרי"ש סובר דדוקא א"צ הכשר וטומאה ממק"א אלא דוקא בנבלת עוף טהור שהן מטמאין אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאין מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכים וכו' שיקבל טומאה ממנו וכו' ע"כ ולכאורא יקשה במה שכתב שנבלת עוף טהור מטמא במגע הא הרמב"ם כאן (בה' א') כתב שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע אך י"ל שלומד הכ"מ שמה שמטמא בבית הבליעה הוא בגדר מגע שנגע אותו בבית הבליעה וגזה"כ הוא שדוקא מגע בבית הבליעה הוא מטמא אך יקשה