נתיב מאיר קט

שם פרק ד' הל' יח

שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו' כשירה שהרי לא נתכוין למלאכה אע"פ שהבהמה שנשחטה עמה כשירה לאכילה שאין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' עכ"ל והקשה הכ"מ כיון שרבינו פוסק בפ"ב מה' שחיטה כר"נ דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשורה וזה היפך דברי רבא (חולין לב) ועיי"ש שכתב שרבינו גורס בגמרא גירסא אחרת ע"כ וביאור קושיתו היא דאיתא שם אמר רבא נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה בהמה כשרה דא"צ כוונה לחולין ולרבנן פרה כשרה בהמה פסולה דצריך כוונה לחולין וא"כ רבינו שמכשיר שתיהן לא הוי לא כר' נתן ולא כרבנן ע"כ ונ"ל דהקשו שם בתוס' ד"ה נשחטה וא"ת ואותה ולא אותה וחבירתה לרבנן ל"ל אי לשוחט בהמה אחרת עמה תיפוק ליה מטעם מלאכה כמו חתך דלעת עמה וי"ל דאיצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוין לשחוט דמשום מלאכה אחרת לא מפסלו כיון דשתיהן לשם פרה ע"כ נראה מדברי התוס' דרבנן יסברו דשוחט אותה ולא ם חבירתה יהא הלימוד לשוחט שתי פרות אדומות כאחת דוקא (ולא השוחט עמה בהמת חולין) ור' נתן דאמר פרה פסולה בהמה כשירה אלמא דסובר דהדרשה דושחט אותה ולא אותה וחברתה אזלא אפילו על בהמת חולין שנשחטה עמה ולפז"נ דשתו מחלוקת איכא של ר' נתן ורבנן אחד אי שחיטת חולין צריכה כוונה ואחד אי הדרשה של ושחט אותה ולא אותה וחברתה אזלא לשתי פרות אדומות דוקא אי גם לאם נשחטה פרה אדומה עם חולין ולכן בפלוגתא דשחיטת חולין פוסק כר' נתן דאין צריכה כוונה כיון דאוקמינן (בחולין יב:) סתם משנה כרבי נתן ואמרינן שם הלכה כר' נתן אבל בפלוגתא אחריתא דר' נתן ורבנן אי הדרשה של ושחט אותה וכו' אזלא דוקא לשוחט שתי פרות אדומות בזה פוסק כרבנן (משום דיחיד ורבים הלכה כרבים) דאזלא דוקא לשוחט שתי פרות אדומות דוקא וכו' ולכן פסק אי שחט פרה ונשחטה חולין עמה שניהם כשירות דבשחיטת חולין פוסק כר' נתן דא"צ כוונה ובפרה אדומה פוסק כרבנן דדוקא שתי פרות אסור לשחוט כאחת אבל פרה וחולין עמה לא לכן פוסק דשחט פרה ונשחטה חולין עמה שניהם כשירות וממילא ל"ק מחולין לב. שאמר רבא לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה דשם אמר רבא לרבנן לשיטתם בשני הדינין אבל רבינו שפוסק בחדא כר' נתן ובחדא כרבנן ניחא שיטת רבינו אך לכאורא תקשה אמאי צריך קרא ושחט אותה וכו' שלא ישחוט שתי פרות כאחת תיפוק ליה דחטאת קריה רחמנא (חולין יא) וכל הקרבנות אסור לאחד לשחוט שתי קרבנות ביחד דתזבחו כתוב (שם כט: וכן פסק הרמב"ם ה' פסו"ה פ"א ה"ד) וי"ל דצריך קרא למפסיל בדיעבד מטעם ושחט אותה וכו' דאי מטעם דתזבחהו כתוב אינו אלא לכתחילה אסר ובדיעבד כשר ולכן צריך בפרה אדומה למפסל בדיעבד (אבל בכל הקרבנות בדיעבד כשר שם כט). שם פרק ה' הל' ו

ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לעזאזל, אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים עכ"ל והשיג הראב"ד א"א דבריו סתומין לא נודע אם יאמר שהמתעסק בו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים מפני שנגמר שילוחו ואם נתכוין לכך למה ליה למימר כלים ובגדים אפילו אוכלין ומשקין נמי לא מטמא שהרי לא נתעסק בשילוח כלל ואולי יאמר על הדוחה עצמו שדחהו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים שאינו מטמא אלא בשעה שמתעסק בו אבל כשפירש ולד הטומאה הוא ואינו מטמא כלים וכו' ולא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פירש הוא ועשהו אחר פרישתו אונו מטמא כלים כל זה צריך לפנים עכ"ל ונ"ל דשיטת רבינו הוא כן דבפ"ה מה' עיוה"כ ה' כב, כ' רבינו דחפו ונפל השעור ולא מת ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שממיתו וכו' ע"כ ובז"נ שיטת רבינו שכוונתו שאחר שדחהו ולא מת אם נתעסק עמו אחר דהיינו שירד להמית אותו ואז כשיתעסק במיתתו אוכלין מטמא ולא בגדים דבשעה שמתעסק בשעור המשתלח כתב הרמב"ם בפ"ו מה' אבות הטומאות ה' טו. דהמשלח את השעיר אע"פ שבשעת מעשיהן מטמא בגדים וכו' אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה ע"כ (יעיי"ש בכ"מ) לכן כתב הרמב"ם דאחר שדחהו ולא מת אז בשעה שירד האחר