נתיב מאיר קז

ויפלגו בזה דת"ק יסבור דהגדר דאיסור מלאכה בשבת מפני שאינו שובת ואז הוה כל מלאכות שבת כחדא וא"כ בהעלם אחת היה צריך להיות חטאת אחת אלא מ"מ מפני שהסיבה של אי השביתה היא המלאכה וכיון שהוה מלאכות מיוחדות היה סיבות מיוחדת לאי השביתה לכן מחלקות וזהו דוקא אם הי' מלאכות שונות אבל אב ותולדה דידיה לא מחלקת כיון שהם משורש אחד ור"א יסבור שאיסור מלאכה בשבת לא מפני שאינו שובת אלא שהמלאכה עצם הוא האיסור וא"כ אב ותולדה מחייב תרתי משום דכל מלאכה הוה במציאות מלאכה בפ"ע שאסרה התורה אלא שאתה רוצה לומר שהשם המשותף יאחד אותם ויהא פעולה אחת ז"א כיון דזהו אב וזה תולדה לא הוה לגמרי שם אחד ולכן חייב שתום לר"א ולפז"נ שיטת רבינו דלר"א דמחיב אתולדה במקום אב יהיה הגדר של איסור מלאכה בשבת דעצם המלאכה אסרה תורה ולא מפני שאינו שובת ולכן יש להסתפק אם עקרו אב מלאכה הוה כעקירת גוף דמי או דהוה רק כעקירת מקצת משום דסיבת האיסור הוא שבת וכיון שחדא סיבה היא הוה כחדא מלתא ולכן הסוגיא דהוריות אזלא אליבא דר"א ולכן הוה בעיא דלא איפשיטא אבל הרמב"ם פוסק כת"ק דר"א דפוטר אתולדה במקום אב (פ"ז הלכ' ז. מה' שבת) ולכן הוה הגדר של איסור מלאכה בשבת מפני שאינו שובת ולכן הוה כל מלאכות שבת כחדא ולכן אם עקרו אב מלאכה אחת הוה כקיים מקצת ולכן חייבין ב"ד אך לכאורא יקשה ע"ז דכתב הרמב"ם שם שהורו שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת וכו' הרי אלו כמו שאמרו אין שבת בתורה וכו' שעקרו כל הגוף ואין זו וכו' שגגת הוראה אלא שכחה וכו' ע"כ ואך לפ"ז יקשה אמאי הוה כמו שעקרו כל הגוף כיון שכל מלאכות שבת הוה כחדא אך ז"א דהא מפורש בהוריות ד' דמוציא מרשות לרשות פטורים משום דהוה דבר שצדוקים מודין בו והוה מפורש בתורה ולא משום הטעם דהוה כעקירת כל הגוף וצ"ל שזהו ג"כ כונת רבינו שמתחיל לכתוב לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת וכו' בדברים שאינן מפורשים בתורה וכו' כיצד הורו שמותר להשתחוות לע"ז או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת וכו' הרי אלו כמו שאמרו אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה וכו' שעקרו כל הגוף וכו' ואין זו שגגת הוראה אלא שכחה ע"כ אלמא שכונתו לפרש שבדבר שמפורש בתורה אין חייבין ומה שכתב שעקרו כל הגוף כוונתו דדמי לעקירת כל הגוף שטעם אחד הוא דבר המפורש בתורה לעקירת כל הגוף הוא מפני שלא היה שגגת הוראה אלא שכחה כמו שכתב שם ומוכרח הוא דאל"כ אמאי צריך לטעם אחר ממה שמפורש בגמרא ובז"נ קושית הנימוק"י בב"ק פ"ש למ"ד אשו משום חציו יהיה כאלו עשאו בידים א"כ היכא שרינן ע"ש להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' ולפי זה הרי הוא הבעירה בעצמו בשבת ועיי"ש בתירוצו ולפהנ"ל ניחא כיון דביארנו לעיל דהאיסור מלאכה בשבת הוא משום שאינו שובת וא"כ כאן ניחא דאפילו נימא אישו משום חציו מ"מ מותר דמ"מ הוא שובת לו שיהא נקרא שהוא עושה הפעולה של הבערה וחייב לענין נזיקין אבל מ"מ לענין שבת לא שייך זאת כיון שמ"מ הוא שובת ולו יצייר שיהא שובת ועושה מלאכה כאחת ג"כ מותר לענין שבת ולכן מותר להדליק ע"ש את הנרות אפילו למ"ד אשו משום חציו אך לכאורא יקשה ע"ז איך אמרינן דאיסור מלאכה בשבת הוא מפני שאינו שובת הא הרמב"ם פכ"א מה' שבת ה' א' כתב וז"ל נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן וכו' ע"כ וכ"כ הרמב"ן בפירוש התורה שלו עכ"ל הרה"מ משמע בהדיא שמפרש שכוונת רבינו שהוא מד"א שכ"כ הרמב"ן בפ' אמור שהעמל שאינו מלאכה אסור בשבת בעשה (וזהו פירש הראשון שמפרש הרה"מ בדברי רבינו וכן משמע שם) אלמא דבדבר שאינו מלאכה אסור מפני שאינו שובת משמע הא מלאכה היא בעצם אסורה ולא מפני שאינו שובת אך ז"א דהענין הוא כן היכא דבאי שביתתו נעשה תיקון ומלאכה היה איסור מיתה ולאו והיכא דבאי שביתתו לא נעשה מלאכה אינו עובר אלא על מ"ע דתשבות

ולפז"נ דאיתא בע"ז טו. רב אדא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידע לקליה דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירות כיון דלא דידיה לא מושיל ולא מוקיר והקשה הר"ן שם (וכן איתא בתוס') אמאי שרי נהי דמשום מחמר ליתא הא איתא משום שביתת בהמתו והביא בשם הרשב"א דמיירי דמנסו לה בחצר והולכת משא בחצר לא מיקרי מלאכה דניחוש משום שביתת בהמתו אבל משום מחמר איכא בכל דהו ע"כ והקשה הר"ן עליו דכל היכא דאיהו עביד לא מחייב בבהמתו לא מחייב וכו' ועוד שהרי מפורש בפ' מי שהחשיך דלא עבר אלאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדה עקירה והנחה וכדאמרינן התם וכו' וכיון שכן מאי ענין עקורה והנחה ברה"י