נתיב מאיר קו

הלכות שגגות פרק י"ג הל' ד'

הורו ב"ד בחלב מן החלבים שהוא מותר ואכל מיעוט הקהל על פיהם ונודע להם שחטאו וחזרו בהן ואח"כ הורו שע"ז פלונית מותרת ועבד אותה ע"ז מיעוט אחר על פיהם וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהא רוב הרי אלו מצטרפים אע"פ שהיתה להן ידיעה בינתיים וכו' ע"כ והשיג הראב"ד א"א בעיא ולא איפשיטא היא ולא ב"ד מייתו ולא צבור מייתי ע"כ וביאר הלח"מ ב"ד לא מייתו דילמא אין מצטרפין ולא ציבור מייתי דילמא מצטרפין והכ"מ כ' שיביאו ויתנו אם אנו פטורים ה"ז נדבה והלח"מ השיג ע"ז דבחטאת לא שייך תנאי שיהא לנדבה ורצו לאמר שרבינו היה לו גירסא אחרת יעיי"ש ול"נ די"ל שיהא שיטת רבינו ניחא בלא גירסא אחרת דלכאורא יש לחקור הא דמצינו דאין חיוב חטאת בשוגג אלא א"כ דבמזיד איכא כרת איך הוא הגדר אם מה שיש דין כרת במזיד על הדבר הוא ג"כ סיבה המחייבת חטאת בשוגג או דהכרת הוא רק בגדר תנאי והסיבה המחייבת הוא רק האיסור ונראה דבזה תליא ספיקת הגמרא ובהוריות ג) אי אמרינן דכרת הוא ג"כ מסיבה המחייבת חטאת מסתברא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף אבל אי אמרינן שהכרת הוא רק בגדר תנאי והסיבה המחייבת הוא רק האיסור וכיון שאין איסורן שוה אינו מצטרף (דהתורה חדשה דשגגת הוראה ועשו על פיהם הוה כשגגת מעשה אצל ב"ד לענין קרבן דכן מצינו הדין בהוריות ח. דאין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אלמא דשוה להדין של שגגת מעשה) וי"ל שזהו המחלוקת ר"י ור"ל (בשבת סט) ר"י סבר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו הוה שגגה ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומסתבר דבזה פליגי דלר"י הוה כרת מהסיבה המחייבת קרבן ולכן אמר דשגגת כרת הוה שגגה ור"ל יסבור דכרת אינו אלא תנאי והסיבה המחייבת היא האיסור לכן שגגת כרת לא הוה שגגה עד שישגוג בלאו וכרת (דשוגג בלאו ומזיד בכרת לא משכחת) ובז"נ שיטת רבינו דספיקת הגמ' הוריות ג. מיעוט בחלב ומיעוט בע"ז או מצטרפת אינו אנא למ"ד דהכרת הוא מטעם תנאי ולכן מספקת הגמרא אי הכרת מצטרף כיון דאידי ואידי כרת הוא או לא כיון דאין איסורן שוה (או דהא גופא מספקת הגמרא אי הכרת הוא מהסיבה המחייבת או מטעם תנאי) אבל כיון שרבינו פוסק בפ"ז מ"ה שגגות ה. ג. כיון ששגג בכרת אע"פ שידע שהן אסורות חייב חטאת והיינו כר"י א"כ פוסק רבינו דהכרת הוא מהסבה המחייבת ולכן פוסק כאן מיעוט בחלב ומיעוט בע"ז מצטרף דאידי ואידי כרת היא לכן ב"ד חייבין להביא פר העלם וצבור פטורים וניחא. שם פי"ד הל' ב'

לעולם אין ב"ד חייבין עד שאמרו לבטל מקצת ולקיים מקצת בדברים שאינן מפורשין בתורה וכו' או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבין וכו' ע"כ והקשה בכ"מ הא בהוריות ד' היא בעיא דלא איפשטא והיה לו לרבינו למפסקא לקולא ועיי"ש ובלח"מ ע"כ (והיא בעיא דרבי יוסף שם אין חרישה בשבת או הוה כביטול מקצת וקיום מקצת כיון דקא מודו בכולה שבת או"ד כיון דקא עקרין ליה לחרישה כעקירת גוף דמי) ונ"ל דלכאורא יש לחקור מה הוא הגדר של איסור מלאכה בשבת אם הוא מפני שאינו שובת אך מה שצריך מלאכה של תיקון זה הוא רק בגדר תנאי דאימתי הוא חייב באי שביתתו אם באי שביתתו נעשה מלאכה של תיקון או דהאיסור לא מפני שאינו שובת אלא דעצם המלאכה הוא האיסור ונראה דבזה תליא אי עקרו אב מאבות מלאכות או הוה כביטול מקצת וקיום מקצת או כעקירת גוף דמי דאי אמרינן שהגדר של איסור מלאכה הוא מפני שאינו שובת אז היה כביטול מקצת וקיום מקצת מהני שכל מלאכות שבת הוה כחדא מילתא אבל אי נימא שהאיסור מפני שעושה מלאכה ותיקון כלומר שהעצם המלאכה הוא האיסור בשבת ואז כל מלאכה ומלאכה דין בפני עצמה ואז יש לספק אם עוקר מלאכה הוה כמו שעקר גוף דמי והוה כעוקר כולו או"ד כיון דס"ס סיבת האיסור מלאכה היא שבת והוה חדא סיבה על כל המלאכות וא"כ הוה כחדא מילתא והוה ביטול מקצת וקיום מקצת ויש להעמיס זאת החקירה בפלוגתא דר"א ות"ק (שבת צו) דת"ק פוטר אתולדה במקום אב (דידיה) אי הוה בהעלם אחת ור"א סובר דחייב אתולדה במקום אב דידיה