נתיב מאיר קד

הרי עלי תודה שאביא ממע"ש יוכל להביא ולא הוה מעשכב"ת כיון שלא נדר יותר ואין עליו חיוב מן התורה איך לנדור, אבל כאן בה' חגיגה שאמר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה דכאן דין הוא בחגיגה שלא תהא אלא מן החולין וחגיגה הוא חיוב התורה והתורה חייבה דוקא מן החולין ולכן לא מהני תנאי (או דדין התורה הוא דקרבן אחד אין עולה לשני דברים ולכן לא מהני תנאי להיות קרבן תודה עולה גם לקרבן חגיגה) ולפז"נ נמי בפ"ח מה' נזירות שהאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש לא מהני התנאי ומביא דוקא מן החולין משום דלכאורא יש לחקור איך הוא החיוב של קרבנות נזירות אם הוא מצד נדרו שנכלל בקבלת הנזירות שלו או"ד הוא חיוב התורה כשישלים נזירותו ונראה די"ל דבזה איפליגי ר"א הקפר דסובר נזיר חוטא הוא ור"א סובר דנזיר נקרא קדוש (תענית יא) וכן מחלוקת ר"י ור' שמעון (נדרים ו.) ר"י אומר חסידים היו מתאוין להביא קרבן חטאת וכו' מה היו עושים היו מתנדבים נזירות למקום כדי שיתחייבו קרבן חטאת וכו' רש"א לא נדרו בנזיר וכו' שלא נקראו חוטאין וכו' דלמ"ד נזיר נקרא קדוש יוכל היות כי הקרבנות מצד קבלתו דהיינו מצד נדרו אבל למ"ד דנזיר חוטא הוא ומביא כפרה על שחטא וציער עצמו מן היין מסתבר דקרבנות נזיר הוא מצד חיוב התורה ולא מצד נדרו והרמב"ם ה' דעות ה"א פ"ג פוסק דנזיר חוטא הוא והראב"ד אינו משיגו מסתמא יודה לזה ולפי"ז יהא שיטת רבינו דקרבנות נזיר הם מצד חיוב התורה (וכן איתא במנחות פ"ט משנה ו אלא שחטאתו ואשמו באין על חטא כשאר חטאות ואשמות וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא כדכתיב אשר חטא על הנפש וכו' ע"כ אלמא דהקרבנות נזיר הוא מצד החטא וממילא הוא מכח חיוב התורה ולא מצד נדרו (ועיון רמב"ם בפ"א מה' נדרים ה"י אך באמת אין סתירה לזה משם ודוק) ולפז"נ שיטת רבינו דלכן לא מהני תנאי בקרבנות נזירות שיוכל להביא ממעות מע"ש מפני שהוא מצד חיוב התורה הקרבנות דנזירות ולכן הוה הדין דדבר שבחובה אין מביאין אלא מן החולין ולא מהני תנאי ומ"מ הוה נזיר דמתנה עמשכב"ת הוא ותנאי בטל ומעשה קוים וגם הראב"ד לא השיגו שם בנזירות וסובר ג"כ דלא מהני שם תנאי וכהנ"ל ובז"נ מה דתמה הכ"מ בפט"ו מה' פסוה"מ ה"ו מדוע השמיט רבינו הא דאמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחויב חטאת נזיר כשרה (זבחים ט:

) ובז"נ כיון דסובר נזיר חוטא הוא והוה מחויב כפרה כמותו ולכן יהא פסולה והסוגיא דשם אזלא למ"ד. דנזיר קדוש הוא ולכן אמרינן שכשרה לשם חטאת נזיר דהני עולות נינהו ואינו מחויב כפרה כמותו הוה (אך תמיהת הכ"מ ישאר למה השמיט דאם שחט לשם חטאת מצורע שכשרה) אך צריך להבין שיטת הראב"ד שכתב שמהני תנאי גבי הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה הא חגיגה הוא חיוב התורה ודבר שבחובה אין מביאין אלא מן החולין ובחיוב התורה אין שייך תנאי כהנ"ל ואולי י"ל דסברת הראב"ד הוא כן הא דדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין היינו דדבר שאינו של חולין כלומר דבר קדוש הוה אינו שלו ולא יכול לפטור בזה חיוב התורה. דאינו יכול לפטור אלא בדבר שהוא שלו ולכן סובר הראב"ד כיון שבעת שנדר הרי עלי תודה התנה שאצא בה ודי חגיגה הוה כמו שהתנה שמשייר לעצמו זכות לפרוע חוב של חגיגה ולענין זה הוה כשלו ולכן יצאת ידי חגיגה ולכן מהני תנאי תודה. אבל גבי קרבנות נזירות כיון שחיוב התורה לכן לא שייך תנאי ע"מ שאגלח ממעות מע"ש ולכן לא השיגו שם הראב"ד וכהנ"ל וצ"ע. הלכות בכורות. פרק ה' הל' ג'

פסק הרמב"ם דפק בכור אם תפס הכהן אין מוציאין מידו וכן פסק בפ"ב הל' ו. מהלכות אלו ע"כ והובא בכ"מ שם כי בתשובת הרשב"א נשאל ע"ז למה לא פסק הרמב"ם כרבה דמוציאין מידו הא אמרינן (ב"מ ו:) תניא דמסייע ליה הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי אמרת תקפו אין מוציאין נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן דמוכח שם דלא מהני תפיסת כהן בספק בכור והוא פוסק כרב המנונא דאם תפס אין מוציאין בספק בכור יעיי"ש ונ"ל דיש לחקור בבכור מה שהוא ממונו של כהן אם הוא מצד הקדושה כלומר כיון שהוא קדוש לכן עשה התורה זאת לממונו של כהן וממילא חייב ליתן לכהן או שהסיבה אינה הקדושה אלא דין הנתונה לכהן עושה זאת לממונו של כהן ודין הנתינה אינה תולדה מקדושת בכור אלא שני דינין מיוחדים בבכור קדושה ודין נתינה לכהן וכל אחת אינה תולדה מהשניה ונראה דבזה פליגי