נתיב מאיר קג

בהמה מע"ש עם החולין ולמ"ד טופלין בהמה לבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין ומביא חגיגה אבל לא ביו"ט וכו' אבל למ"ד אין טופלין בהמה לבהמה לא משכחת לה עכ"ל מבואר בלח"מ השגת הראב"ד שכונתו כן שהקשה אמאי פסק הרמב"ם דבמעשר בהמה יוצא ידי חובת שלמי חגיגה הא און באה אלא מן החולין ובטופל מעות אי אפשר דמעשר בהמה אינו נגאל וכו' וכיון דרבינו פוסק כמ"ד אין טופלין בהמה לבהמה לא היה לו לפסוק דין זה ע"כ. ביאורו הוא כן דהרמב"ם פוסק בה' ח' דשלמי חגיגה באות ממעות מע"ש המעורבות עם מעות חולין אלמא דפוסק דטופלין מעות למעות וא"כ יפסוק דאין טופלין בהמה לבהמה וא"כ יקשה כנ"ל זה תוכן השגת הראב"ד ונ"ל דאיתא חגיגה ח' פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן אי טופלין בהמה לבהמה או מעות למעות ושם ח: איתא במשנה מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים מהיכא מייתי הא לית ליה אמר חסדא טופל ומביא פר גדול ופירש"י טופל מעות חולין ומעשר יחד א"ל רב ששת הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה ופריך מאי קאמר ליה אלימא הכי קאמר ליה הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות ולימא ליה אין טופלין מעות למעות אלא הכי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה וה"ה מעות ור"ח אמר דוקא מעות למעות ופריך כמאן דלא כחזקיה ודלא כר' יוחנן דטופלין מעות וכו' וגם בהמה וכו' ליכא למ"ד (דפליגי כך או זה או זה) וכ"ת אמוראי פליגי מתנייתא לא פליגי ופירש"י דמתנייתא לא פליגי במעות אלא בבהמה וברייתא בתרייתא ס"ל דבין מעות ובין בהמה טופלין וכו' ורב ששת כבתרייתא ס"ל ופריך והא קתני אכולה ראשונה מן החולין ומשני מאי אכילה ראשונה שיעור דמי אכילה ראשונה מו החולין ופירש"י דאית ליה בין בהמה עצמה ובין מעות שיעור אכילה ראשונה ע"כ אלמא דרב ששת ילמוד דטופלין בין בהמה לבהמה ובין מעות למעות ובזה ניחא דרבינו יפסוק כרב ששת דס"ל כבתרייתא דטופלין בין בהמה וכו' ובין מעות וכו' ולכן בה' ח' כתב שלמי חגיגה באות ממעות מע"ש המעורבות עם מעות חולין וכו' ומדקדק בזה מה שכתב והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין וכו' שזהו כמסקנת הגמרא אליבא דרב ששת ובהל' ט' כ' יוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה, והיינו דטופלין בהמה לבהמה ובתרווייהו ס"ל לרב ששת דטופלין בהמה לבהמה ומעות למעות וניחא שיטת רבינו. שם פרק ב' הל' יד

האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם: חגיגה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ודי חגיגה שאין חגיגה באה אלא מן החולין וכו' ע"כ והשיג הראב"ד א"א בספרים שלנו לא גרסינן שאצא בא אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה אע"ג דמפרש אבל אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ע"כ והלח"מ הקשה על הראב"ד למה בה' נזירות פ"ח ה' י"ד שכתב שם רבינו האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש ה"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו ממע"ש אלא מן החולין למה לא השיגו שם כמו שהשיגו כאן דכיון דאמר ע"מ מהני ע"כ ועיי"ש ועוד קשה לי הלא לכאורא סותרים פסקי רבינו אהדדי דהא פט"ז מה' מעה"ק ה' י"ז כתב פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מע"ש וכו' יש לו להביא כמו שנדר וכו' אלמא תנאי מהני דהא בה' ט"ו שם כתב מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מע"ש שהרי נתחייב בקרבן זה וכל המחויב בקרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין ע"כ אלמא שדין הוא מחולין ומ"מ מהני תנאי א"כ אמאי לא מהני כאן תנאי ועוד לכאורא יקשה הראב"ד אמאי מהני התנאי הא כיון דדבר ש אין בא אלא מן החולין ממילא הוה מתנה עמשכב"ת והרמב"ם ניחא דזאת היא סברתו דלא מהני תנאי אך יקשה הרמב"ם שם בה' מעה"ק אמאי מהני בהרי עלי תודה להביא ממע"ש הא הוה מתנה עמשכב"ת ועוד מ"ש כאן דלא מהני תנאי ושם מהני תנאו נראה דביאור שיטת הרמב"ם הוא כך דדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין (הלימוד הוא מקרבן פסח מנחות פב). אם כן לכאורא אין שייך אלא היכא שהתורה חייבה הקרבן כגון פסח אבל גבי הרי עלי תודה הוא שמתחייב בעצמו ולכן י"ל דסתמא אם אמר הרי עלי תודה היה מתחייב ככל דין הקרבנות שהיינו שיביא מן החולין אבל אם מתנה בהדיא שאינו מקבל רק להביא קרבן אבל לא ממעותיו אלא שיוכל להביא ממעות מע"ש וכיון שנדר כה"ג און עליו דין נדר להביא דוקא מן החולין ולכן כתב בה' מעה"ק דאם אמר