נתיב מאיר קא

לכן כתב דחצעוחב"ח פטור מן הראיה. וכן משמע מפיה"מ שלו בפרק שמיני דפסחים שכתב ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם וחציו עבד וחציו בן חורין עכ"ל וצריך להבין ביאורו ונראה דזאת כוונתו דמה שכתב כו הוא לא יניח עבד חציו ב"ח וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו וכו' כוונתו לפי משנה אחרונה שכופין וכו' ומה שכתב כי הוא לא יניח עבד חציו ב"ח וכו' ר"ל שאינו יכול מפני שכופין למשנה אחרונה ואינה מתחלקת לימים ולפיכך לא יאכל. ומה שכתב שאוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו ב"ת ר"ל לפי משנה ראשונה שאין כופין אלא מתחלקת לימים אוכל משל עצמו אלמא דלמשנה ראשונה אוכל מק"פ ולמשנה אחרונה אין אוכל זהו שיטת רבינו וכפי שביארנו דביום של עצמו הוא ב"ח לפי הירושלמי הנ"ל אלמא דלומד הגמרא היפך פירש"י (ועיין בכ"מ שדחק מאד בביאור פיה"מ הזה וכפי שביארנו הוא פשוט) אך יקשה אמאי לא יאכל משל רבו לפי משנה ראשונה ביום של רבו כיון דעבד הוא ביום של רבו וכנ"ל וי"ל דרש"י פירש שם במשנה (פסחים פז.) לא יאכל משל רבו פירש"י דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו ע"כ ולכן י"ל לדעת רבינו נמי דמסתמא לא היה דעת רבי להמנות אותו כיון שחצ"ע וחב"ח ויתחלק לימים. אבל אם בפירוש הימנה אותו ש"ד ולפז"נ נמי דמי שחציו עבד וחב"ח אף עצמו אינו מוציא בתקיעת שופר (ר"ה כט.) וכן פסק הרמב"ם הל' שופר פ"ב ה"ג והקשה הטו"א הא לפי משנה אחרונה דכופין הוה כמשוחרר ואמאי אינו מוציא וכו' ולפהנ"ל ניחא כיון דפוסק רבינו כשמואל דירושלמי נמצא דלמשנה ראשונה הוה ב"ח ביום של עצמו ואוכל בפסח אבל למשנה אחרונה אינו אוכל בפסח ולכן אינו מוציא את עצמו למשנה אחרונה גם בשופר (אך לכאורא וקשה דאמרינן בחגיגה ד. דחצי עבד וחב"ח דפטור מן הראייה אמר רב הונא דאמר קרא אל פני האדון וכו' מו שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ודברי רב הונא הוא רק לפי משנה ראשונה דלמשנה אחרונה דכופין פירש"י דאין לו אלא אדון אחד וחייב א"כ יקשה לרבינו דלמשנה ראשונה הא ביום של עצמו חייב בראיה דביום של עצמו הוא בן חורין גמור ואין לו אלא אדון אחד ולפי משנה אחרונה נמי כיון דכופין נמי אין שייך טעמא דרב הונא כפירש"י א"כ, יקשה טעם דרב הונא אהיכא אך י"ל דרב הונא אזיל בשיטת ר"י דירושלמי הנ"ל דלאיסורא אינו מתחלק ואם קידש אשה אף ביום של עצמו אין חוששין לקדושין אף למשנה ראשונה ויאמר רב הונא הטעם דידיה למשנה ראשונה ובז"נ מה דלא הביא רבינו בה' חגיגה הנ"ל דלכן ח"ע וחב"ח הוא פטור מן הראויה משום טעם דרב הונא משום דרב הונא אמר הטעם רק למשנה ראשונה ורבינו פוסק כמשנה אחרונה ולכן הביא טעם אחר משום דעבד פטור מה דנשים פטורות) ובז"נ דבפ"ד מהלכות חובל ומזיק הלכה י"ב כתב הרמב"ם מי שחציו עבד וחציו ב"ח שביישו אדם או ציערו או שנגחו שור וכו' אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו ע"כ והקשה הלח"מ שם הא בגיטין מ"ב:

אוקימנא לרבא הברייתא הנ"ל דיום של רבו לרבו יום של עצמו דוקא בהכהו אדם אבל נגחו שור ולא כליא קרנא לרבא דאינו משלם נזק אלא שבת ושור אינו משלם אלא נזק א"כ יפטור ולא משכחת יום של עצמו לעצמו וכו' אלא בהכהו אדם וכיון שרבינו פוסק כרבא ריש פ"ב מה' אלו ה' ב' דכתב הכהו על ידו וצבתה וסופו לחזור אינו משלם נזק וא"כ אמאי מביא כאן נגחו שור יום של רבו וכו' ועיי""ש ולפהנ"ל ניחא דשם בגיטין פריך מנגחו שור יום של עצמו וכו' אהמית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כליא קרנא ובנגחו שור דמחלקינן לימים מיירי דלא כליא קרנא ופריך לרבא ומשני שהכהו אדם וכו' וכיון שהרמב"ם פוסק כשמואל דירושלמי דביום של עצמו ב"ח הוא ותופס קדשיו וביום של רבו עבד הוא לפי משנה ראשונה וא"כ לא קשה קושית הגמרא מנגחו שור יום של רבו לרבו וכו' להברייתא דהמית וכו' די"ל דנגחו שור יום של עצמו לעצמו וכו' אזלא למשנה ראשונה ולכן תליא בימים אם ביום של עצמו לעצמו וכו' וברייתא דהמית וכו' נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ע"כ אזלא לפי משנה אחרונה דלפי משנה ראשונה אין שייך שיתן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו דתליא אם המית ביום של עצמו דאז הוא ב"ח ואז ישלם כופר שלם וביום של רבו ישלם קנס שלם דעבד גמור הוא עתה כדביארנו וא"כ אליבא דדינא לא קשה קושית הגמרא וא"צ לחלק בין כליא קרנא