נתיב מאיר ק

לחבירו והקשה רעק"א איך יתן חלקו וכו' הא קי"ל דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והניח בצ"ע ולפהנ"ל ניחא כיון דלא יוכל למכור משום כפרה דלא יוכל להתכפר אחר אלא מי שהופרש בשבילו ולכן י"ל דה"מ אם יוכלו להתכפר הבעלים שהופרש בעדם בלא מכירה אז לא יוכל למכור לאחר אבל כאן בנתערב הקדשים וכו' אם לא יוכל ליתן חלקו לאחר אז לא יוכלו הבעלים להתכפר ואדרבה המכירה הוא עצה להקריב הקרבן ולהתכפר וכה"ג יוכל למכור וליתן חלקו ובז"נ נמי עירובין ל"ז. שתי ונשים שלקחו קיניהן בעירוב וכו' איזה שירצה כהן יקריב עולה וכו' אלמא יש ברירה אמר רבה התם כשהתנו ופירש רש"י שהתנו בנשים שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה והקשו בתוס' ד"ה כשהתנו דהיינו ברירה גמורה שתולה בדעת הכהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלה וכו' וא"כ מאי משני ורבה לפירש"י ולכן פירשו פירוש אחר אבל שיטת רש"י יקשה ולפהנ"ל ניחא שכוונת רש"י היא כן שהתנו מה שיקריב הכהן לשמה יהא שלה הוה הכוונה אי באמת אינה שלה מה שיקריב הכהן לשמה רצונן להקנות זל"ז את קרבנן אך יקשה הא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולפהנ"ל ניחא כיון דהחסרון רק בכפרה דלא יוכל להתכפר אלא מי שהופרש בשבילו ולכן לא יוכל למכור אבל כאן חדא כיון דלא יוכלו להתכפר בלא הקנאה זל"ז כיון שלקחו קיניהן בערוב וכה"ג יכולים למכור כהנ"ל ועוד אימתי לא יוכל להתכפר אחר דוקא אם נקבע בשעת הפרשה דהיינו שהוה מבורר בשעת הפרשה למי הופרש אבל כאן שלקחו קיניהן בעירוב ולא נקבע למי משניהם בשעת הפרשה כה"ג יכולים למכור זל"ז ולהתכפר זב"ז ולכן יכולין להתנות שנותנים זל"ז מה שהכהן יקריב לשמה ואין זה ענין לברירה. הלכות קרבן פסח פרק ב' הל' יג

מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין עכ"ל והשיג הראב"ד א"א הא דלא כהלכתא דמשנה ואחרונה אוכל משל עצמו ע"כ והוא בפסחים פ"ח דפריך ממשנה אברייתא ומשני ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה ופירש"י דלמשנה ראשונה לא יאכל וכו' ולמשנה אחרונה אוכל משל עצמו וכן הוא שיטת הראב"ד ולכן השיגו ונ"ל כי רבינו ילמוד הופך שיטת רש"י דלמשנה ראשונה יאכל ולמשנה אחרונה לא יאכל (גם הכ"מ רצה לאמר כן אך לא הביא מקור לזה וגם ביאורו קשה עיי"ש) ונבאר את דברינו דאיתא פלוגתא ובירושלמי פסחים פ"ח) ר"י ושמואל אם קידש בת חורין ביום של עצמו לר"י אין חוששין לקדושין ולשמואל חוששין לקדושין אם קידש ביום של עצמו וכן ביאר המ"ל שם והקצה"ח סימן רמט את הפלוגתא דר"י ושמואל) דלאיסורא נמי מיתחלק דלא כסוגיא דגיטין דאמרינן אלא מעתה ביום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן אלא ביום של עצמו נושא בת חורין דב"ח הוא וכו' וכן ביאר הקצה"ח מחלקותם שם ונראה דמסתבר דמחלקותם של ר"י ושמואל יהא רק למשנה ראשונה שעובד את עצמו יום אחד וכו' שמתחלקות לימים ואיפלגי אי גם איסורא מתחלק אבל המשנה אחרונה סוברת בהדיא דלאיסורא לא יוכל להתחלק כדתנן בהדיא לישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול וכו' ואמאי ישא שפחה ביום של רבו דהא עבד גמור הוא ביום של רבו וביום של עצמו ישא ב"ח אלא מוכח דהמשנה אחרונה סוברת דלאיסורא לא מיתחלק אך ר"י ושמואל יפלגו לפי משנה ראשונה ולפז"נ שיטת רבינו דפוסק כשמואל דביום של עצמו חוששין לקדושין דב"ח הוא אז ולכן אוכל הקרבן פסח משל עצמו ביום של עצמו לפי משנה ראשונה דמתחלקת לימים, אבל לפי משנה אחרונה דליכא חלוקה לימים ולאיסורא לא יוכל להתחלק ולכן אינו אוכל הקרבן פסח לפי משנה אחרונה משום צד עבדות כן הוא לומד פירוש הגמרא של כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה כהנ"ל ולכן כיון דהלכה כמשנה אחרונה לכן פוסק רבינו דלא יאכל חעוחב"ח לא משל רבו ולא משל עצמו והסוגיא דגיטין מ"ב דאמרינן איסורא לא קאמרינן ולא יוכל לישא ב"ח אפילו ביום של עצמו, אזלא אליבא דר"י דאמר אין חוששין לקדושין אפילו ביום של עצמו ובז"נ נמי רבינו בפ"ב ה' חגיגה ה"א שכתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מן הראייה מפני צד עבדות שבו והשיג הראב"ד א"א הא דלא כהלכתא דהוא כמשנה ראשונה ע"כ ולפהנ"ל ניחא דלומד שם רבינו היפך פירש"י וכפי שביארנו וא"כ לפי משנה אחרונה פטור מן הראייה, ולפי משנה ראשונה חייב ביום של עצמו וכיון דהלכה כמשנה אחרונה