נאות דשא צב

ועתה ראה גם ראה דברי הרר"א בתשובתו על מה סמך להתיר ותראה כי בראשונה התיר מטעם דזיקה לא הוא עשה אלא ממילא בא ובכה"ג לא גזר. שנית דבזה"ז כל זיקה היא קלושה כי אינה מועלת רק להצריך חליצה ולכן זיקה כי הא אינה ככנוסה. שלישית אף בזמן הש"ס דהי' ככנוסה לא לכל מילי הי' א"כ אינה כאשתו ממש. וליכא בי' חר"ג מחמת ג' טעמים אלו התיר ואח"כ כשכ' הרר"א אלו ג' טעמים כתב להרר"ח ומה שהבאתם מפיר"י כו' והוא היתר הג' והד' של הרר"ח וכ' עליהם אעפ"י שיש לחלק ור"ל דהתם קדושין והכא שידוכין מ"מ איכא למימר דזיקה דקיימא ליבום כו' הרי שלא כ' רק בלשון איכא למימר א"כ הנך רואה בדעת הרר"א שאין זה היתר מספיק דהא יש לחלק וכנ"ל ולא סמך כלל ע"ז והיתר הב שבדברי הרר"ח לא הזכיר הרר"א כלל כי באמת אינו הית' כלום וכמש"ל הרי דכל אלו הגדולים לא סמכו כלל להתיר מחמת השידוכין רק דעובדא הכי הוי אבל עיקר התירם לומר דלא שייך בהא חר"ג ובהיות כן תמוהים לי מאוד דברי הרמ"א שרצה להשוות דברי הגהת מרדכי למוהר"י מינץ ושהג"מ לא התיר רק מחמת השידוכין והנך רואה שאינו כן כי הגה"א פליג בודאי על הר"י מינץ ואמת בד"מ לא מבואר שמשוה דעתם ואדרבא המעיין שם יראה שלשונו משמע קצת שבלשון פלוגתא כתבם אבל בהגה"ה מבואר בהדיא דלא פליגי וקשה כנ"ל

ודברי הגהת מרדכי הנ"ל הואיל ואתא לידן אימא בי' מלתא מה דתמיה לי על הרב רמ"א בד"מ באה"ע סימן א' כשהביא שם המחלוקת אם נוהג חר"ג במקום מצות יבום או לא כ' שם דמשמע מדברי הגהות מרדכי דכתובות הנ"ל דנוהג חר"ג במקום מצות יבום ע"ש והוא תמוה מאוד דאדרבא בדברי הרר"ח מבואר בהדיא דאינו נוהג דהא כ' בריש דבריו וז"ל והא קמן דלא אסרינן לי' לא באשתו ולא ביבמתו אם הי' נשוי עכ"ל וכבר בארתיו לעיל הרי בהדיא דאינו נוהג וכן בכל תשובתו של הרר"א אף דאינו מוכח דאינו נוהג מ"מ גם לענין דנוהג ליכא שום משמעות מדבריו למדקדק היטב אמת דהר"א ס"ל דנוהג כמבואר בהגהת מרדכי דיבמות כמו שהביא שם בד"מ אבל מכאן ליכא שום משמעות וצל"ע כעת

ונחזור אל הענין שדברי הרמ"א קשיא במה שמשוה הדעות דע"כ פלוגתא הוא ובהיות כן הי' נראה לומר דכיון דפלוגתא הוא המקיל במקום חשש עיגון כמו בנ"ד לא הפסיד דהא מבואר בד"מ הובא בב"ש סימן א ס"ק כ"א דכל מקום דאיכא פלוגתא בתקנתא דר"ג המקיל לא הפסיד ע"ש ומכ"ש במקום עגון וכן הוא בכל האחרונים ומכ"ש האידנא אחר אלף החמישי דמבואר שם דכל היכי דאיכא ספק בדבר יש להקל ומכ"ש בפלוגתא דרבוותא וא"כ לכאורה עלה בלבי שלא לחשוש לדין זה כלל היכי דיש קצת צורך בדבר

אמנם בכדי לתרץ הקושיא שהקשיתי על הרמ"א ז"ל אמינא דגם הרמ"א ז"ל מודה באמת דמוהר"י מינץ והג"מ פליגי אהדדי וכמשמעות הלשון בד"מ וכנ"ל ומ"ש בהגה"ה לא בא להשוות הדעות בכך אלא הוא הכרעת הרמ"א ז"ל עצמו לפסוק בשידך כהג"מ ובלא שידך כמוהר"י מינץ כן נ"ל ברור ובהיות כן אמר לי לבי דשוב אין להתיר מחמת הפלוגתא דרבוותא כמ"ש תחלה כיון דגדול האחרונים אשר לאורו נסע ונלך הוא הרמ"א ז"ל מכריע ביניהם ומי יקל ראש נגדו

ואולם בבואי לידע מקור דברי האוסר שהביא הד"מ חפשתיו ולא מצאתיו כי לא נזכר בסדר מוהר"י מינץ ולא בתשובותיו כל מאומה וראיתי שהרב בעל אבן השוהם כ' להרב הח"צ שלא מצא זה והשיב לו הח"צ בסימן קט"ו שזה בתשובת מוהר"י מינץ סימן יו"ד ואף שאין שם ראי' מכרעת אלא רמז קטן. אבל בהגהת מרדכי דכתובות הדבר מבואר אם שיש לדחות דהתם לרווחא דמלתא נקט הך גוונא. ומשום שלא הי' צריך לנדון שלו יותר מזה עכ"ל ובמח"כ הגדול אומר אני דלא דק שפיר ולפום רהיטא כ"כ דבהגהת מרדכי מבואר איסור והיינו כיון דלא התיר רק עפ"י טעמים של השידוך משמע דבלא שידוך אסור וע"ז אמר דאפשר לרווחא דמלתא כו' ואלו עיין שפיר בדברי הגה"מ הי' רואה מבואר דאדרבא מוכח בהדיא דמתיר אף בלא שידך ובהיות כן לא ראינו שום אוסר דגם מ"ש הח"ץ שיש איזה רמז קטן בתשובה של הר"י מינץ סימן י המעיין שם יראה דליתא שם אפי' רמז קטן והנה גם הב"י בסימן קס"ה הביא הגהת מרדכי הזה ולא הביא אוסר היכי דלא שידך. וגם הב"ח בסימן קס"ה אחר שהביא תשובת הרר"ח שבמרדכי הנ"ל להתיר מתרי טעמי חדא דלא גזר ר"ג אלא שלא לישא מעצמו והכא משמיא זכו לי' ואידך הואיל וכבר שידך סיים הב"ח ע"ז וז"ל הרי התיר מהרר"ח בשידך כבר ונראין דבריו ודוקא לכתחלה הוא דאסור לשדך משום דמכוער הדבר מפני מראית עין תשובת מוהר"ם מ"ץ עכ"ל הב"ח ואומר אני שהדבר ברור כי בד"מ ט"ס הוא מ"ש מהר"י מינץ וצ"ל מהר"ם מ"ץ מאחר שאין אנו רואין שום רמז בר"י מינץ ולא חשוד לן הרמ"א ז"ל ובודאי עדותו אמת לזאת ע"כ הוא מהר"מ מ"ץ והנך רואה שבטור שהי' לפני הרב בעל אבן השוהם הי' כ' מהר"מ מינץ ושאלו להרב ח"צ ואמר שלא מצא שם והשיב לו הח"צ דלאו הר"מ מינץ הוא אלא מהר"י מינץ הוא וכיון דגם בהר"י מינץ לא נמצא כלל לכן קרוב הדבר שהוא מהר"מ מ"ץ ובהיות כן הנה לשונו שהביא הב"ח שלא כתב לשון איסור כלל רק שמכוער הדבר משום מראית עין וגם הלבוש בסימן קנ"ט כשהביא לדין זה לא כ' לשון איסור רק כ' מוחין והדין עמו כי אפילו האוסרין לא אמרו רק שמכוער הדבר לשדך לכתחלה מפני מראית עין מש"ה לא כ' לשון איסור וכ"ז ברור

ועפ"ז נ"ל ליישב לשון דברי הרמ"א ז"ל על נכון ממה שהקשיתי עליו איך השווה ב' דעות אלו הלא ע"כ פליגי ולהנ"ל נ"ל דבריו נכונים כי אדרבא למאי דסלקא אדעתי' שהרמ"א השווה הדעות לומר דלא פליגי קשה לשונו שכתב י"א דבזה"ז ולמה כתב בלשון י"א מאחר שלא ראינו חולק וכה"ג הקשו האחרונים עליו בכמה דוכתי אלא נ"ל ברור דאדרבא הרמ"א מודה דפלוגתא הוא וכמו שמורה לשונו בד"מ מש"ה כתב לשון י"א רק לפי שהאוסר הוא רק מהר"מ מ"ץ ומבואר מלשונו דוקא לכתחלה אסור לשדך משום דמכוער הדבר משמע בהדיא דהיכי דשידך קודם שנפלה מודה מש"ה כ' הרמ"א על דברי הי"א אלו ודוקא בדלא שידך לומר דבשידך מודה לדברי הג"מ אבל מעולם לא בא הרמ"א לומר האיסור בלי מחלוקת דהא כ' לשון י"א רק אומר דבשידך גם האוסר מודה ובזה נתיישבו דברי רמ"א על נכון בע"ה

ומעתה אחר שבררנו דדין זה פלוגתא הוא בדלא שידך ושגם האוסר אינו אומר בה האיסור גמור רק מכוער הדבר מפני מראית עין לפ"ז אמינא מאחר דמבואר בד"מ וב"ש סימן א' דבמקום פלוגתא בחר"ג יש להקל מכ"ש כאן שהפלוגתא אינו בחר"ג עצמו רק במכוער הדבר מפני מראית עין ומכ"ש בנ"ד דהוי מקום עגון דיש להקל ואי תקשי לך כיון דבפלוגתא בחר"ג יש להקל ח"כ לאיזה צורך מביא רמ"א כלל דעת האוסר הא לאו מלתא הוא הלא תראה כמה מחלוקת הביא רמ"א בסימן א' ובשאר דוכתי על חר"ג דנהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ גם הרוצה להחמיר אין גוערין בו ובמקום שאין שום דחק וצורך ודאי דיש להחמיר: וכן ג"כ בזה דהיכי דיכול עתה לחלוץ למה לא נחוש לדברי מהר"מ מ"ץ. וכן הוא לשון הד"מ שכפה פנוי אחד שלא ישא אשה עד שיחלוץ ע"ש מבואר בהדיא שהי' יכול עתה לחלוץ ורצה לישא אשה קודם החליצה מש"ה כפהו שיחלוץ קודם דמהיות טוב כו' משא"כ בנ"ד דא"א עתה לחלוץ וגם איכא חשש עיגון שרי ואפשר דגם האוסר עצמו מודה בכה"ג וכנ"ל הרי לנו היתר א'

היתר ב' הנה נ"ל ברור מאחר שכתבו הד"מ. והב"ש בסימן א' דהאידנא במקום ספק יש להקל בחר"ג ממילא איסור זה שכ' רמ"א בסימן קנ"ט שלא ישא אשה עד שיחלוץ לא מיירי אלא בודאי זקוקה אבל לא בס' זקוקה (ומכ"ש לפמ"ש בהיתר א' דאפילו חר"ג אין כאן אף להאוסר רק מכוער הדבר) ואע"ג דכ' דבריו על דברי המחבר לענין אחות זקוקתו ושם מבואר דאפילו בספק אסור אין זה ראי' דמידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם באחות זקוקתו דדמיא לאחות אשה שהוא דאורייתא מחמירינן אפי' בספק משא"כ בזה ואדרבא אלו הי' אוסר גם בזה אפילו בספק הי' לו לבאר בהדיא אע"כ בזה שריא בספק וזה ברור וכיון שכן יש להתיר בנ"ד הואיל והיבמה מעוברת והו"ל ספקא אולי תלד ולד של קיימא וליכא זיקה כלל ותו דנ"ד עדיף מספקא כיון דקיי"ל רוב נשים ולד מעליא יולדת

איברא אף דההיתר זה הוא לכאורה פשוט וברור בעיני כל חזינא דאיכא למישדי בי נרגא דהא קיי"ל בנדה ומבואר ביבמות ר"פ החולץ ובכמה דוכתי דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם אבל כ"ז שהיא מעוברת אפי' אם יבא אליהו ויאמר שתלד ולד של קיימא מ"מ עתה אסורה לזר ויש עלי' זיקה עתה והרב בלבוש שכ' בריש ה' יבום וז"ל אבל כל זמן שהיא מעוברת הרי היא זקוקה מספק עכ"ל ולכאורה נראה דלא דק במח"כ כי הטור כ' וז"ל ואפילו זרע שיוולד אחר מותו פוטר כגון שמת והניח אשתו מעוברת ודוקא לאחר שיוולד עכ"ל וכוונתו דקודם שיולד אינו פוטר כלל אפי' אם הי' ידוע שיהי' הולד בן קיימא וכן הוא כוונת הש"ע למעיין ולפי שלא ביארו הדבר היטב הבין הרב הלבוש דמש"ה דוקא אחר שיוולד משום דקודם שיולד חיישינן דלמא יהי' הולד נפל מש"ה כ' שאין כאן רק ספק ונתן מכשול לפני המעיינים כי יש חילוק בין ודאי לספק לכמה דינים והו"ל לבאר דכל זמן שהיא מעוברת ליכא ספקא כלל משום דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ובהיות כן נמצא שאין כאן היתר כלל לומר דהוי ספק בחר"ג משום דלמא תלד בן קיימא דהא ליתא דסוף סוף כל זמן שלא ילדה לא נפטרה ואסורה לזר ויש כאן זיקה וח"כ אין כאן ספק כלל

אמנם כד דייקינן שפיר נראה דהיתר במקומו עומד והוא דכל מעוברת אלו הי' ברור לנו שתלד ולד של קיימא נהי דהעובר אינו פוטר אותה ואסורה לזר היינו מצד גזירת הכתוב אבל מ"מ איך נאמר שהיא זקוקה ליבם זה ואגידא בי' עד דנימא דיש זיקה והוי זיקה ככנוסה הא ודאי ליתא דנהי דאמרינן יש זיקה היינו כיון דאגידא בי' וסופה לכונסה ככנוסה דמיא אבל זו שעומדת עליו באיסור כרת איך נימא דהוי כאשתו ודבר זה ברור מצד הסברא א"ו דמה שאסרתה תורה הוא גזירת הכתוב דכל זמן שלא יצא לאויר העולם אסורה לזר אבל מ"מ דין דיש זיקה לא השייך בזה ודבר זה לבד שהוא ברור מצד הסברא אמרתי להביא ראי' ברורה לזה דהא קיי"ל יש זיקה ומטעם זה שומרת יבם שמתה אסור באמה אפי' לא יבמה ולא חלצה