נאות דשא צא

לומר בהיתר זה דביבמה כיון שנופלת מעצמה אעפ"י שהוא נושאה לא גזר ר"ג כלל ומותר מה"ט ליבם אף שיש לו אשה וה"ה להיפוך לישא אשה על יבמה אפילו אם כבר יבם יבמתו כי ר"ג לא גזר רק בנושא ב' נשים מדעתו ולא ביבמה דמעצמה נופלת אבל אין לפרש כוונתו בהיתר זה לומר דמשום דליכא רק זיקה בעלמא מותר לישא אשה אבל היכי שכבר כנס יבמתו לא דהא ליתא חדא דהיתר זה כ' אח"כ בסוף דבריו וכמו שאביא אח"כ ותו דהא בהדיא מייתי ראי' מדלא אסרינן יבמתו עלי' בנשוי אשה הרי כח ראייתו שרשאי לישא ב' נשים אם אחת מהם היא יבמה וזה ברור למדקדק היטב). טעם ב' להיתר אפילו אם תאמר דשייך חר"ג ביבמה ג"כ מ"מ כיון דשידך קודם שנפלה היבמה לפניו ובמשודכת איכא חרם שלא ישא האחרת א"כ אדרבא החרם של המשודכת יאסר היבמה עליו ולא יבמתו המשודכת כי היא קדמה. טעם ג' דאפילו בעריות גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אפי' לר"י בן בתירא דס"ל דאומרי' לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה דאית לי' יש זיקה הא פי' רבינו יונה דוקא קידש אחר נפילה אבל קידש קודם נפילה א"צ להמתין ה"נ הכא כיון דשידוך קודם נפילה ואע"ג דהתם קידש והכא שידך בעלמא מ"מ דמי לה דכי היכי דהתם קדושי דאורייתא מפקיע זיקה דאורייתא לענין איסור אחות אשה דאורייתא ה"נ שידוכין דחרם דרבנן מפקיע הזיקה לענין חרם דרבנן. טעם ד' דהא באמת קדושין לא מפקעי זיקה ואפ"ה אם קידש בהיתר א"צ להמתין מכ"ש זה דמשום תקנה בעלמא שלא יצטרך להמתין אעפ"י שאינו רק שידוכין כיון דגם קידושין אין בידם להפקיע זיקה

טעם ה' דשמא תקנת ר"ג לא שייכא כלל במקום זיקה בעלמא. וההפרש שבין טעם זה לטעם הראשון דבטעם זה קאמר דאע"ג דזיקה ככנוסה לענין כמה דברים מ"מ חר"ג לא הי' רק בנשואין ממש משום קטטה או משום הכבדת מזונות משא"כ בזיקה ובטעם הראשון קאמר דביבמה לא הי' כלל חר"ג אפילו כבר כנסה כיון דלא מעצמו כנסה רק מדין תורה מותר לישא אשה עלי' וכמו שבארתי שם) זהו שאלת רבינו חזקי' וע"ז השיב לו הרב ר' אביגדור כהן וז"ל אם אמרו זקוקה ככנוסה בערוה החמורה יאמרו בתקנות חכמי הדורות לא גזר הגאון. אלא שלא לישא ב' נשים אבל הכא חדא ממילא אתרמי' ולמיפוק קיימא משום דררא דאורייתא לאבא שאול הלכך כמי שאינו זקוקה דמיא לגבי איסור קל כי הא שלא גזר הגאון אלא משום קטטא ולא משום דררא דאורייתא כלל והכא קים לן שלא ייבם ואין כאן ב' ודמי להא דאם היתה זקוקה אחת אסורה עליו איסור ערוה אחותה מתייבמת משום דאיסור ערוה מפקא זיקתה לאשתרוי' בחברתה אע"ג דשייך בה איסור כעין של תורה דהיינו אחות זקוקה דדמיא לאחות אשה ה"נ לדידן דס"ל כאבא שאול אין עלי' זיקה אלא להצריכה חליצה וזיקה קלושה כי הא לאו ככנוסה דמיא וגם לא כארוסה ואע"ג דבאיסור מצוה ואיסור קדושה דג"כ חולצת ולא מתייבמת ואפ"ה אסור באחותה משום אחות זקוקה ההוא ודאי לא משתריא כי אם ע"י ערוה גמורה משא"כ לגבי גזירת הגאון דלית בה דררא דאורייתא מידחיא זיקה מקמי הך איסורא רבא דכונס יבמתו שלא במקום מצוה. ועוד אפילו למ"ד יש זיקה נהי דעדיפא מארוסה לענין כמה דברים מ"מ בשאר מילי לא חשוב' זיקה ככנוסה כגון ליורש ולטמ' לה ולענין אם זינתה ומה שהבאתם מהר"י מפרי"ש דאם קידש אחות זקוקה קודם נפילתה מותר לכונסה אעפ"י שיש לחלק מ"מ י"ל דזיקה דקיימא לכנוס לא פקעה אלא בקדושין אבל זיקה דלא קיימה ליבום אפילו שידוכין מפקעי לה וההוא דמלמדין הקטנה שתמאן התם איכא זיקה גמורה דפליג עלי' דאבא שאול וחזי ליבום ולהכי לא מדחיא ההוא זיקה אפי' מקמי נשואין דרבנן עכ"ל בשינוי לשון המדקדק יבין שתשובת הרר"א נוטים קצת לדברי הר"ר חזקי' רק נשתנה קצת והוא כי הר"א התחיל אם אמרו זיקה ככנוסה כו' יאמרו בתקנות חכמי הדורות ע"כ והיינו כטעם ה' של הרר"ח וסיים אבל הכא חדא ממילא אתרמי' והיינו כטעם הראשון של הרר"ח ואלו הרר"ח חלק אלו ב' טעמים לשנים דלטעם הראשון דממילא אתרמי' אזי אפילו כבר כנס יבמתו מותר לישא אשה ולטעם ה' קאמר דגזירת הגאון אינו רק בנשואין ממש. אבל זיקה אעפ"י שהוא ככנוסה מ"מ חר"ג לא הי' בזה והרר"א אינו מתיר אלא בצירוף הב' טעמים אלו ביחד ואמר דבזיקה לא גזר אע"ג דבאמת שייך גם בזיקה כיון דאמרינן זיקה ככנוסה הו"ל כנושא ב' נשים מ"מ כיון דהזיקה ממילא נעשית לא שייך חר"ג משא"כ אם כנס יבמתו אסור לישא אחרת דאע"ג דממילא נפלה מ"מ הוא כנסה והוי נושא ב' נשים משא"כ אם עדיין לא כנסה נהי דהוי ככנוסה מ"מ כניסה זו לא הוא עשאה מש"ה ליכא חר"ג והבן כי כ"ז ברור. וכ' עוד ולמיפוק קיימא הוא טעם בפ"ע וכאלו כתב ועוד ורצונו בהיתר זה דזיקה דבזמן הזה זיקה קלושה היא כיון דאסורה ליבם משום חשש נושא שלא לשם מצוה ואינה זקוקה רק להצריכה חליצה מש"ה לא הוי ככנוסה ודמי להך דקיי"ל ארוסה כשהיא יבמתה מתייבמת משום דכיון דאסור להתייב' משום ערו' ולא ולא מקרי זקוקה כלל לאיתסר באחותה ה"נ הך זיקה אינה אוסרת המשודכת כיון דאסורה להתייבם ואע"ג דבאחות זקוקה ממש אסורה אפילו היכי שהזקיקה אסורה ביבום כגון איסור מצוה מ"מ לענין חר"ג מהני אפי' הך איסורא דכונס שלא לשם מצוה להפקיע הזיקה הנה בארתי דברי הרר"ח והרב רבינו אביגדור בקצרה

ועתה נשובה ונראה עיקר היסוד שסמכו הרר"ח והרר"א להתיר ונ"ל ברור כי הטעם הב' שכתב הרר"ח לא כתב רק לסניף בעלמא דליכא למימר שסמך ע"ז להתיר דהא אית ליה פרכא דכיון דיבמה זו זקוקה לו מדאורייתא אין כח בחרם המשודכת לדחות הזיקה דהא אפילו נשואי קטנה לא מפקעי זיקת יבמה גדולה אלא היבמה אוסרת אשתו עליו חף שהם נשואי' דרבנן מכ"ש שידוכין בעלמא ומכיון דחלה הזיקה ממילא חל עלי' חר"ג בשלמא אם היה כח בחרם המשודכת לדחות הזיקה שפיר אבל כיון דהזיקה ע"כ חיילא איך ידחה חרם זה לחר"ג והלא דבר פשוט כיון דזקוקה לו וזיקה ככנוסה א"כ המשודכת אסורה עליו הגע בעצמך מי שעשה שידוך ואח"כ נשא חשה אחרת האם נאמר שלא חלו הקדושין עבור חרם המשודכת הא ודאי דחלו הקדושין וממילא המשודכת נאסרה עליו ואף אם יאמר אדם בכה"ג אשתו אסורה עליו משום קנסא שעבר חר"ג אלא יגרשנה וישא המשודכת מ"מ ודאי קודם שגירש השני' אסור לו לישא המשודכת וה"נ בהא כיון דזיקה ככנוסה והו"ל כאלו נשאה פשיטא דנאסרה המשודכת ואסור לו לישאנה עד שיחלוץ ותו דהתם שייך למקנסי' לגרש השניה כיון שעבר חר"ג משא"כ הכא דממילא נעשית ככנוסה ולא שייך קנסא א"כ מי ימחה בידו מליבם וכ"ז ברור למי שיש לו מוח בקדקדו וא"כ פשיטא טובא דאין היתר זה כדאי כלל וכלל והר"ח שכתבו הוא רק לסניף בעלמא וכמ"ש הש"ך בח"מ כי כן דרך כותבי תשובות לכתוב טעמים לסניפים בעלמא אף שאינו כלום עפ"י ההלכה ומה"ט גם טעם הג' אינו כלום דבשלמא שם יש כח בקדושין להפקיע הזיקה משא"כ הכא בשידוך ומה שחילק דהתם לענין איסור אחות אשה דאורייתא והכא לענין חר"ג הא ליתא מטעם שכתבתי תחלה דסוף סוף כיון שאין כח לדחות הזיקה ממילא כיון דהזיקה חיילא נשאר עלי' חר"ג וכז"פ. והטעם הג' ג"כ אינו כלום הגע בעצמך בשומרת יבם ששי דך אחיו את אחותה היעלה על הדעת להתיר ולומר כיון דקדושין ג"כ לא מפקעה זיקה ואפ"ה כיון שקידשה בהית' יכנוס ה"נ אם שידך בהית' זה ודאי אינו דע"כ לא התיר הרב הרר"ח אלא בקדושין ולא בשידוכין וה"נ הכא דשידוכין לא מהני וליכא למימר דמה שלא הותר הרר"י בשידוכין היינו מדינא משא"כ לפי חרם הקהלות שיש על שידוכין וחרם חשיב כמו איסור חז"ל וכמ"ש הב"ש בסימן קי"ט מש"ה יש כח בחרם זה לדחות הזיקה כיון דהא דקיי"ל יש זיקה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש לקמן הא ודאי אינו ולא יעלה על לב לעולם דא"כ בטלת רוב דיני הש"ע שבה' יבום וחליצה ותאמר דאם נפלה אחות המשודכת מותר לישא משודכתו ולא הוי אחות זקוקה והא שמעתא מרפסא איגרי ותו דהא בההוא דמלמדין את הקטנה שתמאן דאיכא נשואי דרבנן בקטנה אפ"ה אין בו כח לדחות הזיקה ונאסרה אשתו הקטנה עליו משום אחות זקוקה מכ"ש חרם הקהלות שאין לו כח לדחות הזיקה ועוד דהא רוב הפוסקים ס"ל דר"ג לא החרים במקום מצות יבום ואם נפלה יבמה לפני נשוי מותר ליבמה וכ"ש חרם הקהלות מן המשודכת אינו במקום יבום וא"כ על הזקוקה לא חל החרם אלא רשאי ליבמה וא"כ ודאי שאין דוחה חרם זה את הזיקה ומאחר שהזיקה ככנוסה ממילא שוב נשאר חר"ג על משודכת שלא ישאנה וליכא למימר כלל דחרם המשודכת דוחה את חר"ג דהא חרם המשודכת אינו רק שלא ישא אחרת ועל היבמה ליכא חרם זה כיון שהוא במקום מצוה והחר"ג אומר שלא ישא המשודכת בשלמא אם חרם הקהלות הי' שישא המשודכת ממילא הוא סותר לחר"ג שאומר שלא ישאנה אז היינו רואין איזה חרם קודם משא"כ כיון דחרם הקהלות הוא רק שלא ישא אחרת והוא מתנגד למצו' דאוריית' ובטל לענין היבמ' והחר"ג הוא רק שלא ישא המשודכת ואינו מתנגד כלל לחרם הקהלות א"כ מה מהני שחרם הקהלות קודמו ובודאי אין בידו לבטל חר"ג והבן היטב כי כל זה ברור למבין דבר לאשורו:

הנה נתברר ששלשה טעמים אלו שבדברי הרר"ח אינן כדאי כלל להעמיד שום יסוד היתר עליהם ולא כתבם רק לסניפים בעלמא ועיקר היסוד הרר"ח להתיר הוא טעם א' וטעם ה'. ועוד נראה כי גם בין ב' טעמים הללו עיקר סמיכתו על טעם ה' כי אנו רואין שטעם א' אינו עולה כלל להלכה דהא כל הקדמונים נתווכחו אם גזר ר"ג במקום מצות יבום דקצתם אמרו שבמקום מצוה לא גזור וקצתם אמרו דאף בזה גזר כיון דיש תקנה בחליצה ואין שום א' מהם אומר שלא שייך בי' חר"ג הואיל וממילא נפלה אע"כ כיון דהוא נושאה הוי שפיר בכלל חר"ג זולת מהר"י מינץ בסימן י' החזיק בסברא זו ע"ש ובתשובת הב"י האריכו הוא וגדולי זמנו לחלוק על אותה התשובה אע"כ עיקר שלו הוא טעם ה'. מיהו גם טעם א' שייך רק לא כמו שכתב הוא דאלו הוא רצה בטעם א' להתיר אפילו כבר כנס יבמתו ובזה ודאי כל הגדולים חולקים וכנ"ל רק הא שפיר י"ל דאע"ג דהזיקה ככנוסה מ"מ הוא בעצמו לא עשה כניסה זו ולא גזר הגאון והבן. העולה לנו מזה דיסוד הרר"ח להתיר הוא מתרי טעמי לומר דאע"ג דזיקה ככנוסה מ"מ לא שייך ביה חר"ג חדא דחר"ג אינו אלא בנשואין ממש לא בזה שהוא רק כנשואין ולא נשואין ממש שנית אפילו הי' כמו נשואין ממש מ"מ כיון שהנשואין ממילא נעשו לא גזר כי לא גזר רק במה שהוא עשה ולא במידי דממילא וכ"ז ברור: